כשהיינו ילדים נהגנו לשחק "שני דגלים". לכל קבוצה היה דגל שונה שסימן את ההבדל בין שתי הקבוצות. אף פעם לא אהבתי משחקים תחרותיים. לא הייתי טובה בריצה, בהסתתרות ובהתגנבות והאמת שנורא פחדתי מהחושך ומכלבים.

לימים, בהגיענו לתנועת הנוער ולצבא, התגלתה חשיבותם של הדגלים כיריעת בד המשמשת אות זיהוי לקבוצת השתייכות מסוימת.

בשנה וחצי האחרונות רבים מאיתנו עושים שימוש אינטנסיבי בדגל המדינה למחאה בכיכרות. רוצים להרגיש קצת יותר חזקים יחד.

מדי שנה בחודש יוני מונף בקיבוצנו, כמו גם במקומות נוספים, דגל הגאווה. דגל זה, המכונה גם "דגל החופש", או "דגל הקשת", מסמל את המאבק לתמיכה בזכויות הקהילה הגאה לסוגיה ובאופן הרחב יותר – הזכות להיות חופשי, בעל דעות ונטיות עצמאיות. ליברל. דמוקרטי.

מאז ראשית יוני נתגלתה בקיבוצנו תופעה של הסרת מספר דגלים וזריקתם לאדמה או קרוב לאשפה.

כאשה, כאזרחית, וכאמא גאה אני פוחדת מתופעות של דיאלוג בוטה ללא שיח. (במקום שבו זורקים דגלים…) אני מבקשת שנכבד את זכות החופש במרחב הציבורי והפרטי ואני ממש מזמינה את מי שהסיר/ה את הדגלים לשיחה על החיים. כוס קפה ועוגה טובה מובטחים.

וכן, לא שכחתי את הדגל הצהוב. הדגל העצוב להשבת החטופים. שיחזרו במהרה, אמן.