כשהחל להתפתח רעיון הארכיון הקיבוצי, עלה גם העניין בראיונות עם חברים ותיקים אודות עברם האישי, המשפחתי, הקיבוצי והלאומי. בגבעת-חיים איחוד התמסד הארכיון מאוחר יחסית כשפינדה וזאבה הספיקו לראיין מעט חברים, בעיקר על אירועים וציוני דרך. כשהוקם מבנה המנהלה, הוקצה בו מקום לארכיון ודינה (שפריר) ורטהיימר החלה בתהליך מסודר של ראיונות אישיים עם חברי הקיבוץ. עזרה לידה לאה הישראלי שראיינה באופן שיטתי חברים רבים, כאשר דורון נבון נכנסה לניהול הארכיון אחרי דינה ואז העבירה לחנוש מורג את שרביט הראיונות.
חנוש מסבירה כי יש משמעות לדינמיקה בין המרואיין והמראיין. לעיתים דווקא המרחק גורם ליותר פתיחות ונינוחות בין המראיין למרואיין ומה שמתחיל כריחוק וזרות בין שני הצדדים, מתפתח לקרבה ואינטימיות תוך כדי הריאיון.
מסתבר כי אנשים אינם נפתחים בקלות למעמד המרואיינים. לא פעם הם דוחים את "שעת החסד" הזו, אך משהם נענים לה, הם זורמים איתה עד אין קץ. כך קרה לחנוש עם הילדה מירון, כשנענתה לספר את סיפור חייה וזכרונותיה היו מלאי פרטים וצבע, עם סיפור שרדף סיפור. "חוויות נעימות מראיונות של ראשית הדרך נצרבו בזכרוני: למשל המפגשים עם גרי, שהפכו אותי לידידה קרובה שלו כשתהליך דומה קרה לי גם עם שלמה ברגר ומדג'ה זליגר אותם ראיינתי בעת הכנת התערוכה שלהם".
הפתעה ציפתה לחנוש כשהחלה לראיין את בני מחזור א'. הם היו פתוחים לספר והפגישות עם רבים מהם נמשכו לאורך שעות רבות – עודד בן אור, אורי וולף, גדעון ליבר, יגאל בר שלום ועמרם הישראלי.
"אט אט התגבשה בי תובנה: הסיפור ישנו, הוא רק רוצה להיוולד ולעיתים גירוי קטן גורם לו לראות אור. יש אנשים שכבר ברגע התהוותו של האירוע, או המקרה הלכאורה יומיומי, רושמים לעצמם דיווח קטן בכך שהם מספרים אותו למישהו אחר, או אולי מספרים אותו לעצמם ואז, באיזה שהוא אופן, הוא הופך להיות חלק מהם, בעוד אחרים עוברים על האירוע לסדר היום מבלי 'שייתנו בו סימנים'. סימה שרי, למשל, הייתה עשירה באינספור סיפורים ותמיד שאלתי אותה – איך את זוכרת את כל הפרטים? איפה הכל שמור אצלך? ואז הבנתי שזה חלק מאבני הקיום שלה – כל אנקדוטה, או מקרה שאירע לה היא סיפרה לעצמה, הוא קיבל לבוש מילולי וגם אם היה רדום, הרי שברגע המתאים הפך להיות פעיל ונשלף מהזכרון – בדיוק בתזמון המתאים לו".
חנוש נזכרת בראיון עם אדם אמיתי, שהיה מורכב מאינספור סיפורים. הוא היה מסוגל לשלוף סיפור על כל תקופה ולכל אירוע שקרה. "התענגתי על כל רגע ורגע בזמן הריאיון איתו – חיים צבעוניים מאוד, מה שמעלה בי הרהור פילוסופי, שבעצם אין חיים יותר מעניינים או פחות מעניינים. יש אדם החווה את החיים וכך גם כפר קטן נידח יכול להוות תפאורה מרהיבה לסיפור חיים. צמצום המבט וההתמקדות מעניקים לריאיון את העושר שלו. אבל, זה כמובן סוד גדול איך לעשות זאת".
לדעתה, ריאיון טוב מתקיים כשהמרואיין זורם עם הסיפור שלו ואז חשוב לא להפריע לרצף הסיפורי. יחד עם זאת, חשוב לכוון אותו לדלות מן הזכרון מראות, אנקדוטות וסיפורים חבויים שלא סופרו ולא עלו לרמת המודעות.
זו הדילמה – מצד אחד אתה מעוניין לתת לאנשים לזרום ולהתבטא באופן חופשי ובו בזמן אתה חרד שלא להחמיץ את הסיפור החבוי, שאולי הולך לאיבוד ברצף הסיפורי.
יש דילמה נוספת – שפת הקריאה שונה משפת הדיבור. השפה הכתובה דורשת הגבהה גם אם היא באה על חשבון האותנטיות של הדיבור. "צריך לזכור: יש לשמור על אופי הדיבור שמעלה את דמותו של החבר המרואיין".
לאחרונה נחשף צוות הארכיון לדרך מתודית מעניינת של גירוי לכתיבת זכרונות קצרים, דרך "טרסה". מדובר באתר אינטרנט שנפתח ע"י החוג להיסטוריה במכללת בית ברל ובו מקובצים זכרונות וסיפורים של בני העם היהודי מכל קצות העולם. גם בלהה בן-אהרון ועמליה שלמון לקחו חלק בקורס כזה ובנו בעצמן קורס ייחודי שהן מעבירות בסביום, ממנו נהנים כולם.
בעקבות הצעתה של היידי, הצטרפה שלומית נחמני ליום עיון של "טרסה" ומזה כשלוש שנים שהיא מראיינת חברי קיבוץ.
"יצאתי לפנסיה ורציתי למצוא תחום התנדבות מעניין. תמיד אהבתי סיפורים ביוגרפיים ואחרים. אני מתעניינת ומרותקת לסיפורים אישיים שאנשים מספרים ונשאבתי לנושא", היא מספרת. בתור התחלה קראה שלומית שוב את הריאיון שעשתה דינה (שפריר) ורטהיימר עם שמואל נבון, אביה של שלומית.
היות והריאיון היה בכתב יד, היא הדפיסה אותו כך שיהיה זמין ועמיד יותר בפורמט מודפס במחשב. זה היה תרגול טוב להתחלה ואז היא השלימה את קורות חייו של עוזי (אחיה). "הוא התחיל להתראיין אצל חנוש והמשיך איתי. לעוזי לא הייתה בעיה לאשר לי לקרוא את מה שכבר נכתב, כך שאכנס לתהליך בצורה מסודרת".
את הראיונות יכולים לקרוא רק המרואיינים, או משפחתם באישורם ושלומית מפרטת את תהליך העבודה: "התהליך כולל את תיאום הריאיון, הסבר במה מדובר, הריאיון שנמשך מספר פגישות, הקלטתו ולבסוף הקלדה ועריכה. כמובן שמה שנכתב מוחזר לחבר/ה לקריאה ואישור או תיקונים, השמטות או תוספות. כל תהליך שכזה נמשך כחודש וחצי – חודשיים והספקתי לעשות כבר כעשרה כאלה". לעיתים חשה שלומית שהראיונות חשובים יותר למשפחה מאשר לחבר/ה והם מקבלים גם הקלטה אם הם מעוניינים בכך. יש גם חברים שלא מוכנים שהדברים יישארו בארכיון, אלא רק אצלם.
יש מקרים בהם פונים אל שלומית לתקן או להוסיף סיפורים על בני משפחה שאין זכר אחר לסיפור חייהם ולא פעם הסיפורים של קרובי משפחת המרואיין, מרתקים. "מה שאני לומדת, הוא שהדמות של החבר/ה צצה מעצמה בראיון ולא צריך להתאמץ להעלות אותה".
מה היא מקבלת מהפעילות הזו? "זה מוסיף הרבה עניין בחיים ונותן גם משהו משמעותי לחבר/ה וגם בכך יש נחת", עונה שלומית. "ערכתי כמה ראיונות עם חברים שנולדו בחו"ל והיה מרתק ללמוד, למשל, על דרום אפריקה. ליונל סיפר על החיים שם, על היהודים, תקופת האפרטהייד והחיבור המרגש עם טובה שהיא בכלל מקנדה. שמעתי מג'ניה שעלתה מרוסיה בשנות ה-90, על חיים במשטר סובייטי בעיר לנינגרד (היום סנט-פטרבורג) עיר יפהפייה, מלאה בתרבות ואמנות.
וגם מחברים שנולדו בארץ לומדים המון: על נעורים במוסד של 'השומר הצעיר', על מעבר של משפחה ממוצא תימני מהעיר לקיבוץ ואיך נקלטים, על שנות שירות במקומות שונים, למשל ביטבתה שהייתה אז כמעט 'מעבר להררי החושך' והשירות בצבא ובמלחמות השונות וגם הרבה היסטוריה מרתקת של דור ההורים של המרואיינים".
ניתן לומר כי באמצעות הראיונות הללו, התפתחה פה דרך לשמר את הביוגרפיות האישיות תוך תיעוד בצורה מכובדת ומקיפה של המורשת העשירה והעמוקה של גבעת חיים איחוד. הדברים לא קורים מעצמם, אלא בזכות אלה המקדישות לכך זמן, כשרון ורגישות אנושית הראויים להערכה והוקרה.
צוות הארכיון מעודד אנשים לכתוב בעצמם סיפורי חיים ולהעבירם לארכיון. מי שרוצה ומוכן להתראיין מוזמן גם לפנות לצוות. בקרוב תתקיים סדנה נוספת של "טרסה" והמעוניינים מוזמנים לפנות להיידי או חנוש.
Share this post
