לכל מי שנולד וגדל פה בסיקסטיז ובסבנטיז, הכניסה הזו עושה משהו בלב, ברגליים, בזכרון ובעיקר בחושים.

חמישי, 21:30, כרגיל הכניסה למועדון הסגול מוארת באור קלוש ואז האף פוגש את ריח הסיגריות הנשכח, האוזניים פוגשות את קולות המקלות החובטים בעליזות בכדורי הפול על השולחן הירוק הניצב על רחבת הריקודים המיתולוגית, הלב מריץ מיליוני רגעים שקרו פה והגרון – תכף הוא יפגוש את סטלה (ארטואה) ובוש (מילס).

הו אתה, הפוסע על מרצפות אלו – כן, הגעת למוסד, בלי מרכאות.

ומנהל המוסד מקבל הודעה לפנים, מחצי מטר, שהראיון ההוא שדיברנו עליו לפני כמה שבועות? הוא קורה כעת. "רגע, אני באמצע משחק", הוא מנופף בכוס ומקל. טוב, נשב לשתות משהו עד שיתפנה.

ישבנו, שלושה לקוחות אופייניים של הסגול 2024 – אני על סף העשור השביעי בחיי והצעיר מבינינו על סף העשור השישי לחייו. שותים בירה וגם וויסקי ואז מגיע נתנאל המנהל.

דבר ראשון צריכים קצת אנרגיה – אז אני מעמת את נתנאל עם אחד הלקוחות האופייניים היושב לצידי, אדם שניהל בעבר את האופרציה בסגול. מייד מתחילים בוויכוח הישראלי הקלאסי –  של מי גדול יותר? זה טוען כי הכניס לסגול 350 איש בעוד רעהו משווה ומעלה, זה טוען כי הריקודים נעשו בידיים צמודות לגוף כי לא היה מילימטר פנוי וזה טוען כי העמיד מחלקות שלמות בכניסה לסגול עוד במאה שעברה.

טוב, לא פתרנו את הסוגייה, אבל צברנו את התאוצה להתחלת הראיון המתבצע בתנאים הקלאסיים של האתר, כלומר אני לא בדיוק רואה מה אני כותב, גם כי התאורה קלושה וגם כי בקבוקי הסטלה זורמים בקצב.

ואם מתחילים, אז מתחילים בהתחלה שזה אומר אבא.

"אבא גארט ז"ל הפעיל מקלט בחיילים, יחד עם יואב ברון ורוברט, שם היו לוגמים ומשחקים סנוקר. המשקה הפופולרי היה וודקה עם קולה וכך זה היה עד שנת 2006 אז הוא החליט להעביר את המקום והאנשים לכאן".

המהלך אושר בקיבוץ ונתנאל החל לפקוד את המקום. "התחלתי בעבודות המכובדות – עזרתי לשטוף בסופי השבוע, עשיתי כלים וספונג'ה וניקיתי את הבר. כן, חד-משמעית ידעתי שאני דורך על אדמה מקודשת", הוא מדגיש ומצביע על דמויות נשות ואנשי הקיבוץ אותן ציירה נורית לוי על הקירות.

לרובכם שאינכם לקוחות אופייניים של המקום – "הסגול" כפי שקוראים לו מכריו הוותיקים, ידע ויודע תקופות גאות ושפל, אבל הוא ממשיך לנשום עצמונית בכל מצב. "כשאבא פתח, הוא החל לאגור פה חברים אנגלוסכסים מיישובי הסביבה ונפוצה השמועה שיש מקום שקט ונעים לשוחח ולהיפגש. כן, הכי חשוב כאן זה לשוחח. לא לחינם רבים מאותם חברים נמצאים פה עד היום".

בשנת 2010 חגג נתנאל 18. "כמיטב המסורת של גח"א, בערב חג המחזור של י"ב, נכנסתי באופן חוקי לכאן, עמדתי מאחרי הבר ומאז, בעצם לא יצאתי. בשנים שלאחר מכן עבדתי כאן לצד אבא ורוברט ומדי פעם אבא היה מדדה הביתה כשהוא שעון על הכתף שלי, אחרי שהיה לוגם כאן כמויות של וודקה עם קולה".

בלילות בהם היו נערכות מסיבות, הוא גם מילא את תפקיד הבאונסר – שומר הסף, אשר אמור לפתור "בעיות התנהגות" הצצות לעיתים באירועים מעין אלו.

"ב-7 ביולי 2015, אבא שלי נפטר", מספר נתנאל. "גם המקום מת איתו אז. אף אחד לא רצה ולא יכול היה להיכנס לכאן", אבל כפי שהוזכר קודם, לסגול יש יכולת התאוששות תמידית. "אחרי כשמונה חודשים לקחתי על עצמי להתחיל לפתוח מחדש. ההתחלה הייתה קשה, כי החברים לא יכולים היו להיות פה בלי לחשוב עליו ולהתגעגע אליו. אבל אט אט המשכנו עם ימי שני המוקדשים לאימוני פול וימי חמישי בהם יש יותר חבר'ה שיושבים ומדברים. בשנים 2008-9-10 היו פה מסיבות פורים ולאחרונה, גם התחלתי לקבל משכורת מהקיבוץ כאשר, תאמינו או לא, תפקידי מוגדר 'אחראי מקלט' משום שהמועדון הסגול נמצא בתוך מקלט. במקביל אני גם עובד בחשמלייה".

המקום גם מוגדר בתור "מועדון צעירים" מה שאומר שצעירים יכולים לעשות בו שימוש למטרותיהם "בתנאי שהם מחזירים אותו כמו שקיבלו", מדגיש נתנאל. "אני מזמין בשמחה את מי שרוצה, הוא מקבל תדריך מה מותר ומה לא ואז הוא מקבל את המפתחות, כאשר הסייג הוא שבערב חמישי, המקום תפוס בידינו, מה לעשות? מסורת היא מסורת בייחוד שזו מסורת של אבא".

כמו רבים אחרים, הוא נמצא כעת במצב של ייאוש עמוק ממדינת ישראל ומהעתיד שהיא מכינה עבורו. "אני חושב על גיחה באורך כזה או אחר לחו"ל, כנראה לקנדה", הוא אומר. "אני מת על הקיבוץ ואוהב לחיות בו, אבל חייב לציין כי אנשים שחיים בקיבוץ לא יכולים להרשות לעצמם לעבוד בו, משום שהמשכורות נמוכות וההוצאות גבוהות".

טוב, בתור לקוחות אופייניים של הסגול 2024, לכולנו יש ילדים שצריך להעיר בבוקר לגן ולביה"ס, לפני הסידורים של שישי. אז אנחנו משיקים כוסות ולוקחים לגימות אחרונות עם נתנאל ושאלה אחרונה – יש לך מסר לאומה?

"בוודאי !", הוא מזדעק. "השבר במדרכה שמול הכניסה לסגול ! סבתא שלי שברה עליו את האף והמרפק בסוף הניינטיז, הוא עדיין שם, ממתין לתיקון".