50 שנים לאחר המלחמה ההיא, פנינו אל רחל גליק נחמני שתספר על אחיה, אמיתי נחמני ז"ל ועל אברמל'ה קורין ז"ל שלא חזרו משדות הקרב בסיני

רחל גליק נחמני היא מוותיקות הישוב כאן, אחרי שחזרה לגח"א לפני כשנתיים. 42 שנים חיתה בניכר, באזור וושינגטון הבירה, אחרי ששנתיים וחצי קודם הייתה שליחה בניו יורק. היא בת משק, בתם של ג'ני ועדי נחמני ז"ל (עליהם נרחיב בעלון הבא) ולאחר השנים הרבות בארה"ב, נראה לפעמים כאילו מעולם לא עזבה את גבעת חיים ולא פחות מזה – נראה כאילו גח"א מעולם לא עזבה אותה.

"במלחמת ששת הימים אמיתי כבר שירת בסיירת מטכ״ל אך לדבריו לא נטל בה חלק משמעותי. ביולי 1969, במסגרת מלחמת ההתשה, יצאו לוחמי הסיירת לפשיטה על האי גרין בצפון מפרץ סואץ ביחד עם לוחמי שייטת 13. אמיתי לקח חלק בפעולה במסגרת צוותו של אהוד רם (שנהרג בפעולה). בפעולה זו נהרגו שישה לוחמי צה"ל.

תמונה נדירה של אמיתי נחמני (עומד מימין) וצוותו בהכנה לקראת פעולה בתעלת סואץ

״הייתי בנופש בערד כשברדיו הודיעו על הפעולה וציינו את מספר ההרוגים והפצועים. זכורה לי הודעת דובר צה״ל שפרסמה את שמות ההרוגים והתייחסה לאחד הנופלים ללא ציון השם. נאמר רק כי הודעה נמסרה למשפחתו", זוכרת רחל. "במקום הנופש שלי לא היה טלפון והייתי בטוחה כי החלל הזה הוא אמיתי וכי לא מסרו לי זאת משום שלא הצליחו ליצור עמי קשר.

שעות שכבתי במיטתי והתאבלתי על אחי ללא יכולת לוודא את האינפורמציה.

לבסוף, הצליחה נורית שגרה בערד והייתה אחותם של תמי בן אור, דודו וחנוך, ליצור קשר עם הקיבוץ וכך נודע לי שאמיתי חזר מהפעולה".

אותו הרוג היה חייל מהצוות של אמיתי שמשפחתו שהתה בחו"ל. במשך השנים הבאות סיפרו פקודיו של אמיתי כיצד נהג לשמור בעצמו על הקשר עם משפחתו של הלוחם שנפל וכיצד היה מוודא כי גם החיילים האחרים בצוות, כולל אלו שהפכו לקצינים, ימשיכו וישמרו על הקשר עם משפחות הפצועים והנופלים.

אמיתי עם אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל ומפקדה הראשון

כך היה גם לאחר נפילתו של אמיתי עצמו, כאשר פיקודיו וחבריו בסיירת המשיכו לשמור על קשר רציף של ביקורים אצל משפחתו. אחד מחייליו של אמיתי היה מתקשר לג'ני בכל יום הולדת של אמיתי.

ההודעה על נפילתו של אמיתי במלחמת יום הכיפורים התאחרה מפני שחבריו ליחידה ביקשו להודיע על כך בעצמם והיו עדיין עסוקים בלחימה (הפרטים על הימים שלפני ההודעה ועל ההודעה עצמה, סופרו ותועדו גם בספר ״צרור חיים״).

״כשהגעתי בריצה לבית ההורים הייתה בחדר אווירה קפואה, אבל אני – בניגוד להורי ולשולה – לא יכולתי לעצור את הדמעות. גם אחרי הלילה ההוא, בכיתי ללא הפסקה במשך ימים. אני מספרת על כך על רקע האמירה בספר 'צרור החיים' בו נאמר כי 'יקים לא בוכים'".

לרחל היה קשר קרוב מאוד ויומיומי אל אברמל'ה קורין שהגיע לגבעת חיים בכיתה ט׳ ואומץ על-ידי משפחת נחמני. "הקשר היה אולי אפילו קרוב יותר מאשר עם אמיתי, שבשנותיו אלה היה כבר קשור מאוד לשולה ועמוק בעיסוקים אחרים. אברמל'ה היה בא להתפנק בחדר ההורים ומי שהחזירה אותו למסלול הייתה האמא 'הקשוחה' שלי. הוא העריץ את אמיתי וקרא לו אמי".

רחל מספרת כי אברמל'ה שגדל עם ארבע אחיות מבוגרות ממנו, התייחס אליה כאל אחות גדולה ומפנקת. לאורך שירותו הצבאי הם התכתבו, גם כשהיה במילואים וגם במלחמה.

אברמל'ה קורין עם מירי מתחת לחופה

במכתבים ביטא אברמל'ה את שמחת האבהות לאחר שהפך לאב ואת געגועיו לבנותיו, נטע וסיון. (גם על השתלבותו ו״פריחתו״ של אברמל'ה בגבעת חיים סופר כבר ולא נוסיף כאן).

הוא ואיתמר ברונר היו הראשונים מבני המחזור להתגייס. בזמן השירות הסדיר שלו הוא לא גילה אמביציות להיות חייל קרבי אבל בשירות המילואים השתלב ביחידת הכלים האמפיביים למעבר מכשולי מים שנועדה לצלוח את תעלת סואץ. הוא היה גאה להשתייך ליחידה סודית (שיעודה פורסם רק לאחר המלחמה).

כשיצא למלחמה, שכח אברמל'ה את דיסקית הזיהוי בבית ומשום כך נגרמה דחייה באישור הרשמי על נפילתו והוא הוגדר בתחילה בתור נעדר.

אברמל'ה קורין

ימים אחדים לפני נפילתו כתב לרחל מסיני ובמכתב הביע תקווה שיצליח להיפגש עם אמיתי, אך למיטב ידיעתנו – משאלה זו לא התגשמה ואברמל'ה נפל יום לפני שאמיתי נהרג.

יהי זכרם ברוך.