תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 העלו בני מחזור ל"ב (כתת דגן) את הצגת המחזור "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר היתה פורצת דרך לזמנה, ניבאה כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן.

בפרק הראשון פגשנו את ירון ברון, אשר חרש ימים וארצות כרקדן בינלאומי, מדריך גמלים, דוגמן עירום, פועל במחסן לוגיסטי, רץ מרתון וכותב ספרים, המתגורר בבדפורד, אנגליה, מזה 20 שנים.

בפרק השני הצגנו את איציק נחמני, שחקן במה, טרובדור ונגן גיטרה מחונן, גולש גלים ואיש עסקים בינלאומי, שעזב את ישראל ועבד כמנהל בחברה בינלאומית למכירת יהלומים ומזה 20 שנים האחרונות מתגורר בחופים הקסומים של מקסיקו, האיים המשווניים ואיי הבהאמה.

הפרק הנוכחי יעסוק בבת כיתתנו, מיכל שגיא-שילדקראוט, בתם של דן ונחמה שגיא, אחות לעופר ותמר ואמא למאיה (18 וחצי, סיימה י"ב ומתחילה בגרויות) נעמי (כמעט 15) ועמרי (12 וחצי). ב-14 השנים האחרונות, היא מתגוררת עם משפחתה במלבורן, אוסטרליה. כמו ירון, גם היא גדלה איתי מהפעוטון (אסתר הרץ), דרך גן רימון (ברכה הישראלי) כתת דגן (מירה'לה, שלומית, מירה'לה) עד שנפרדו דרכינו לאחר הצבא, כאשר יצאנו לחיים.

“Do you come from a land down under, where women glow and men plunder?” (Down Under / Men at Work)

מיכל גרה במלבורן, עיר גדולה בקצה אוסטרליה (קצת מעל טסמניה) אשכרה בקצה השני של העולם. השעון מקדים אותנו בשבע שעות וכשאנו נפגשים בזום, אצלי היום ואצלה מחר. אם היינו עושים שיחת ועידה כיתתית עם איציק (איי הבהאמה – שבע שעות אחרינו) יתכן שהיינו צריכים מכונת זמן רק כדי לגשר על הפרשי השעות, שלא לדבר על השנים שחלפו.

עמרי, הבן החמוד שלה, נכנס לפריים של מצלמת הרשת, אז אנחנו מתחילים לדבר על הילדים. היא מסבירה כי שלושתם לומדים בבית-ספר יהודי פרטי "הכי ציוני ופלורליסטי שמצאנו. הם מקבלים טעימות של יהדות, תפילות ומסורת אבל גם לומדים על ישראל והכי חשוב, הם מדברים עברית שוטפת. אם אתה רוצה לשמר את החיבור לישראל, אז צריך להתאמץ".

אני תוהה האם ישראל ועברית באמת חשובים. "עד לפני כמה שנים הייתי בטוחה שכשיגיע הזמן, נחזור לישראל והילדים יתגייסו לצבא. אבל בשנים האחרונות, בעיקר תחת שלטון ביבי וטירוף המערכות שגרם, הוציאו את המחשבה הזו מראשנו. שכשהם בישראל, או כשאנחנו מתקשרים למשפחה, הם מדברים עברית שוטפת עם סבא וסבתא או עם בני הדודים".

כן, ישראל עדיין במחשבותיה. "עד לפני כמה שנים הייתי קוראת את כל העיתונים, אבל האמת שזה עושה דכאון וייאוש. אני מקבלת את הכותרות ברשתות החברתיות, אשר מהדהדות לי בעיקר את העמדות שלי, כך שזה לא נותן הרבה תקווה".

היומיום שלה מלא. "במשך שנים הייתי אמא במשרה מלאה. לפני כחמש שנים, כשהילדים קצת גדלו, הקמתי עסק לעיצוב פנים, המקצוע שלמדתי ועבדתי בישראל. הלך לי טוב, צברתי מוניטין ולקוחות ואז הגיעה הקורונה וסגרה אותנו לשנתיים. הסגרים כאן היו הרבה יותר ממושכים ונאכפו בקפדנות חמורה יותר מאשר בישראל. ראיתי אתכם בפייסבוק, שמים מטפחת אדומה על הפנים והולכים להפגין בבלפור בשיא הסגר. כאן אנשים ששברו סגר חטפו מכות רצח מהשוטרים וקנסות של אלפי דולרים. בקיצור, ראיתי שאני מובטלת אז עברתי קורס הכשרה של מכון אדלר להדרכת הורים וכעת אני מתחילה מחדש בעיצוב פנים והדרכת הורים".

אז בואי נחזור לסוף י"ב, אני מבקש.

"לפני הצבא עשיתי קורס מש"קיות ת"ש ושירתתי שנה במחווה-אלון ושנה נוספת בשריון בצוקי עובדה. חזרתי לקיבוץ ועבדתי בפעוטון של אלעד ברניב, רון גרינשפן, שקד צביון, רונה בן חיים, דניאל סטיוארט, סתיו סיטון ונופר פלבר ואז לשנת חופש בתל אביב, עבדתי בנקיון בתים (זה מה שקיבוצניקיות עשו פעם כדי להתפרנס) ובלילות שרפתי את הכסף על בילויים. אחרי שנה של מכינה בבאר שבע, התקבלתי ללימודי עיצוב פנים במחזור הראשון של המכללה למנהל והשלמתי תואר בעיצוב פנים".

ואז?

"כשנגמרו הלימודים נמאס מתל אביב וחזרתי לקיבוץ, היה לי משרד לעיצוב פנים עם לקוחות ובמקביל עבדתי בענף הבניין".

עם ישראל כץ וג'ורג' וברוך? אני תוהה. "לא (צוחקת) יוסי ברוך היה אז מרכז הענף, ואני הייתי אחת העובדות".

ואיפה אוסטרליה משתלבת? "בשנת 2003 התחתנתי עם יובל מטבעון ועברתי לגור איתו שם. אחרי ארבע שנים נוספות, עם ילדה קטנה ותינוקת בת חודשים ספורים, החלטנו לעבור למלבורן בעקבות העסקים של יובל. זה היה מעבר משמעותי, כי יחד איתנו עברה כל משפחתו – אמו ושני אחיו על בנות זוגם וילדיהם – ממש יציאת מצרים, רק הפוך".

“I met a strange lady, she made me real nervous. She took me in and gave me breakfast”. (Down Under / Men at Work)

אז עם מי את מסתובבת במלבורן? "הרבה שנים התרחקתי מהקהילה הישראלית, כי כל מה שלא אהבתי בישראל פתאום בלט כאן – את עלולה למצוא עצמך עם אנשים שלא הייתי בוחרת להסתובב עמם בישראל, רק כי כולנו ישראלים. לא אהבתי את זה ורציתי להיטמע יותר באוכלוסייה המקומית. יש לי מספר חברות טובות, מקומיות בלי קשר לישראל וחוץ מזה רוכשים חברים ומכרים דרך הגן והילדים אבל זה מוזר, כי כאן הכל כל כך מתוכנן ומסודר".

יש גם דוגמאות. "למשל, אמהות בגן קובעות "פליי-דייט" לילדים שבועיים קדימה. הסברתי להן שאני ישראלית וזה לא עובד. לקח זמן והן התרגלו ולמדו שיש יתרונות בספונטניות ואני למדתי שזה בסדר גמור ואפילו מועיל לתכנן מראש וגם להעריך את תרבות הסדר, התורים המאורגנים, הנימוס וכו'. יש משהו נוח מאוד בסדר הזה וקל לאמץ אותו. הייתי באירועי חב"ד ושם כאילו חזרת לישראל ולחלקים הכי גרועים שלה: כולם דוחפים, צועקים ומעמיסים מזון כאילו אין מחר. אותם אנשים מתנהגים למופת כשהם בחברת האוסטרלים".

היא לא הפכה לאוסטרלית. "האמת שלא כל כך יצא לי לטייל כאן, כי את כל ימי החופש היינו מוציאים על הביקור השנתי בישראל. אני לא מתעניינת בכלל בפוליטיקה מקומית ויש משהו בריא מאוד בשקט הזה".

“Can't you hear, can't you hear the thunder? You better run, you better take cover”. (Down Under / Men at Work)

אני שואל על שינויי מזג-האוויר שם. "מעבר לבעיית האקלים העולמית, יש באוסטרליה בעיות ייחודיות: אין מעלינו כמעט שכבת אוזון, אז ביום עם 24 מעלות אתה מרגיש שאתה נצלה כאן. זו מדינה ענקית ורבים חיים במרחק רב מריכוזי אוכלוסייה, אז יש בעיה של תשתיות בסיסיות כגון כבישים, ניקוז, חשמל וברגע שהשפעות מזג-האוויר מקצינות, חשים זאת ביתר שאת".

כן, הלב עדיין במזה"ת. "להבדיל מהילדים שלי שגדלו כאן, חלק גדול מהלב שלי עדיין בישראל. לראות את הכרמל או חוף בית ינאי, עדיין מרגש אותי הרבה יותר מאשר כל הר או חוף משגע פה. כרגע אני לא רואה את עצמי חוזרת, אבל אולי כשהילדים יתבגרו ויהיו יותר בענייניהם, יתכן שאהיה יותר בישראל.  משמח לשמוע שבני כתתי ואחרים חוזרים לקיבוץ ומגדלים שם את ילדיהם. אני שומעת שהקיבוץ גדל ומתחדש ומחזיר מסורות ישנות של תרבות שהיו פעם ונראה שבקהילה יש הרבה חיות – זה נשמע קסום ואני מאחלת לכם שזה יימשך. מקווה להגיע בדצמבר ולראות את כולם".