תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 אנו, בני מחזור ל"ב (כתת "דגן") העלינו את הצגת המחזור "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר היתה פורצת דרך לזמנה, ניבאה בין השאר כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן.

בחלק הראשון של סדרה זו הוצג סיפורו של ירון ברון, אשר חרש ימים וארצות כרקדן בינלאומי, מדריך גמלים, דוגמן עירום, פועל במחסן לוגיסטי, רץ מרתון וסופר אשר קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, בה הוא מתגורר ב-20 השנים האחרונות והפעם: איציק נחמני.

למי שאינו מכיר, איציק הוא בנם הבכור של מאיר נחמני ז"ל ורותי, אח לעומרי, שני ורם. הוא נשוי לרוני (שחם, מהמאוחד) ולהם שלושה ילדים: נעמה (21) הלומדת באוניברסיטת מקגיל בקנדה, מיכל (18) סיימה תיכון ויונתן (11) לומד בבי"ס יובלים במאוחד. ב-20 השנים האחרונות הם מתגוררים במקסיקו ובאיי הבהאמס (ולאחרונה קצת בגבעת חיים איחוד).

"זה שיודע את המילים"

אי שם בחופש הגדול בין כתות ד'-ה', הצטרף אלינו ילד חדש. הוא הגיע עם אביו מנצרת, ידע על העולם דברים שאנחנו לא יכולנו אפילו לנחש ובמשחקי "הקפות" תפס את הכדור באותה קלות ביד שמאל וביד ימין, עד שנאלצנו לשנות את חוקי המשחק בגללו. באותו חופש גדול הוא ישב בבית הילדים, תופף על שני פחים הפוכים ושר את כל הרפרטואר של שימי תבורי ודיוויד ברוזה. הוא בעל כשרון משחק נדיר, זריז מחשבה ולשון ובערבי השירה בציבור שלנו (כן, עדיין יש כאלו) הוא מוביל עם גיטרה ונודע בתור זה ש"יודע את כל המילים".

אני מנצל את ההזדמנות שאיציק בארץ למספר שבועות, על-מנת לשמוע ממנו איפה היה ומה עשה בשלושים וקצת השנים האחרונות.

"את ישראל עזבתי באוקטובר, 2003", הוא פותח. היינו כבר נשואים עם ילדה קטנה (נעמה) ורוני היתה בהריון עם מיכל, אבל טסתי לבדי בעקבות הזדמנות עסקית שהוצעה לי בקוזומל, אי טרופי לחופי "ריביירה מאיה" במפרץ מקסיקו. אחרי כמה חודשים, חזרתי ללידה של מיכל ואז טסתי שוב, לנהל את הפעילות בקוסטה מאיה, אי אחר במפרץ מקסיקו. אחרי חודשיים, הן הצטרפו אלי".

רגע, צריך לחזור אחורה, לזמן בו עזב את הקיבוץ.

"כשסיימתי צבא כבר ידעתי שאני רוצה לנסוע, לעבוד ולגור במקומות אחרים בעולם. היה פופולרי מאוד לעבוד אז ביפן במכירת תמונות והאחים אביזמר שכבר היו מבוססים שם, הציעו לי להצטרף אליהם. זה היה מפתה, אבל הרגשתי מחויב לתת שנה בקיבוץ, כפי שהיה מקובל אז".

בתל אביב

באותה שנה (1992) חגג הקיבוץ 40 בהעלאת הפקה גדולה בבימויו של סיני פתר, שהיה שחקן ובמאי מפורסם וגם מורה במגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים. "מאחר שתמיד קינן בי 'חיידק במה' הצטרפתי להפקה", מספר איציק. "מצאתי עצמי מככב ומבלי שידעתי זאת, מתברר שההצגה הייתה גם האודישן שלי למגמת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. לאחר ההצגה הכיר לי סיני את ראש מגמת התיאטרון אשר טפח על כתפי בחגיגיות והודיע לי 'התקבלת'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אז טפחתי על כתפו בחזרה ואמרתי לו 'גם אתה חביבי'. על אף שמעולם לא התכוונתי ללמוד באוניברסיטה, הבנתי שזו הזדמנות של פעם בחיים. התלבטתי מאוד, שנת הלימודים עמדה להתחיל והייתי צריך להחזיר תשובה. אבא שלי התעקש להביא את יציאתי ללימודים להצבעה באסיפה ועל אף מספר מתנגדים, התקבלה החלטה כמעט פה אחד וזה הכריע את ההתלבטות שלי. עברתי לתל אביב והתחלתי ללמוד. בביה"ס נחשבתי 'כוכב מוצנח', אבל סבלתי מכל רגע. היה לי קשה עם שיעורי המשחק וראיתי איך אנשים מחרטטים, כך שבתום השנה הראשונה החלטתי לעזוב.  לקיבוץ כבר לא חזרתי".

הוא גר ברחוב הירקון מעל חנות גלישה. "התחלתי לעבוד שם ולימים הפכתי לבעלים של החנות. תחת ניהולי, התפתחה החנות ממכירת אביזרים מקצועיים למכירת ביגוד אופנתי ואקססוריז, לימים העסק גדל משמעותית ופתחנו חנות נוספת בקניון רמת אביב. בשנת 2000 מכרתי את חלקי בעסק לשותפי וחיפשתי את הדבר הבא. באותה תקופה התפתח הקשר עם רוני. בשנת 1999' התחתנו ועברנו לגור בחיבת ציון. שנה אחר כך נולדה לנו נעמה".

למצוא יהלום

בתקופה הזו הוא חיפש את עצמו ואז מישהו הציע לו לעבוד ביהלומים. "חשבתי שהכוונה לבורסה ליהלומים ברמת גן, זה נראה לי מעניין ונסעתי לראיון עם הבעלים של חברת 'דיאמונד אינטרנשיונל'. הוא הפתיע אותי והציע לשלוח אותי לנהל את החנות שלהם בקוזומל".

בדיעבד, הראיון הזה היה אירוע משנה חיים עבור איציק, אבל אז זה נראה לו תלוש ורחוק מאוד מהיכן שרצה (או חשב שרוצה) להיות. "הייתי אז נשוי טרי, עם ילדה קטנה ולא הבנתי למה הוא מעוניין דווקא בי, שכן הוא לא הכיר אותי, וגם לא הייתי מוכר יהלומים מנוסה. כנראה שהוא ראה בי משהו שאני עוד לא הבנתי, כי בחודשים הבאים הם המשיכו ללחוץ עלי עד שהשתכנעתי והבנתי כי למרות הקשיים, זו עשויה להיות הזדמנות של פעם בחיים.

בתחילת 2003 נסעתי לשם ואחר כך הצטרפו רוני, נעמה ומיכל. זה לא היה פשוט כי היינו זרים, לא דיברנו ספרדית, גרנו בקוזומל אבל אני עבדתי בקוסטה מאיה, אז היו תקופות שלא הייתי מגיע כל יום הביתה. העבודה היא בעיקר מול תיירים שמגיעים למפרץ מקסיקו בטיסות ובעיקר בקרוזים של ספינות התענוגות".

כאן אני עוצר את איציק ונזכר בערגה שכאשר הטמפרטורות בניו יורק היו צונחות מתחת לאפס, הייתי מזמין לעצמי טיסה של שלוש שעות, ממריא מניו יורק עם מעיל, כובע צמר וכפפות ויורד בקנקון עם בגד ים וכפכפים. אנחנו מעלים יחד זכרונות מטולום, פלאיה דל כארמן, איסלה-מוחרס, צ'יצ'ניצה, קוזומל ומקומות קסומים נוספים בחצי האי יוקטן ובמפרץ מקסיקו.

"עבדתי כמוכר בחנות, אבל לא אהבתי את זה ורציתי לעזוב", ממשיך איציק. "התקשר אלי הבעלים של החברה ואמר לי שהוא רוצה להציע לי תפקיד חדש וגדול יותר: דירקטור מחוזי של הצד הפסיפי במקסיקו (קאבו, מזטלן ופוארטו וויירטה). בעקבות זאת עברנו לגור בקאבו סאן-לוקס".

למי שאינו מכיר את המפה: קוזומל ומפרץ מקסיקו נמצאים בצד המזרחי של מקסיקו (האוקיינוס האטלנטי) ואילו קאבו נמצאת בצד המערבי (האוקיינוס השקט) בקצה לשון יבשה ארוכה הנקראת באחה-דה-קליפורניה.

"עברנו כולנו לקאבו (איציק מראה לי בגוגל-מפות את המיקום המדוייק של הבית שלהם) וגרנו שם עד 2012. בקאבו הייתי למשך זמן גם ראש הקהילה היהודית ופיתחתי את העסק בצורה משמעותית מאוד, מה שגרם לבעלים להציע לי לעבור לבהאמס ולפתח שם את מערך החנויות שלהם. אחרי כמה שנים הגדלתי משמעותית את מספר החנויות והמכירות באיזור הבהאמס.

דיאמונדס אינטרנשיונל בה עבדתי, היא אחת החברות הגדולות בתחום. היא צמחה בקצב מרשים מאוד ואני חושב שחלק מהעניין הוא היכולת של הבעלים לבחור אנשים מתאימים, אותם הוא יכול לשלוח להתגורר במקומות אקזוטיים, אבל מרוחקים ולא תמיד פשוטים ולסמוך על היכולת שלהם לפתח את העסק. קצת לפני הקורונה החלטתי לפרוש ולעשות דברים בעצמי. על אף שהיה להם קשה עם זה, הם נהגו איתי בהגינות ונפרדנו כידידים טובים".

אני שואל למה הוא מתגעגע בארץ ובקיבוץ.

"אני אוהב מאוד את האנשים בקיבוץ באופן כללי". (זה הדדי – כשאנחנו יושבים בקפה, כל כמה דקות ניגש אלינו מישהו, מחבק את איציק באהבה גדולה ומפליג עמו בשיחה קצרה).

"אולי ישמע לך מוזר", הוא מוסיף. "אבל אני מתגעגע לדברים נוסטלגיים, שאולי כבר לא קיימים חוץ מאשר בזכרוני. אני מתגעגע לאווירה בשישי אחה"צ, כשאתה כבר מקולח, ברדיו מתנגנת המנגינה הזו של חוזה פליסיאנו (לידיעת הצעירים: זו נעימת הפתיחה של התכנית "כאן, שם ובכל מקום") לפניך תשבץ היגיון ממוסף השבת, קפה שחור ועוגת שמרים של שושנה. אני גם מתגעגע לניחוח של חילופי העונות (אין את זה בארצות קו המשווה) וכמובן למשפחה ולחברים, אם כי אנחנו מדברים הרבה וכשאני כאן אני פוגש את כולם".

ויש גם דברים אליהם אתה לא מתגעגע?

"אחרי 20 שנים בתרבות שונה, אתה רואה דברים שאולי לא שמים אליהם לב כשחיים כאן. אני טיפוס חברי ולבבי מאוד, אבל גם פרטי מאוד ביחס לחיים שלי, אז קשה לי מאוד עם החדירה לפרטיות שבישראל היא כמעט הנורמה. אני לא מתגעגע לאווירה התחרותית, להשוואות הבלתי פוסקות ולמירוץ הזה אחרי הצלחה וכסף. אין לי שום דבר נגד הצלחה וכסף, נהפוכהו, אבל כאן התחושה היא שהצלחת, רק אם מישהו אחר הצליח פחות ממך והוא יודע את זה. לרגל שנת ה-70 בגח"א, אני מקווה שחברי ותושבי הקיבוץ יידעו להתכנס ולדבר בפתיחות לא רק על מאיפה באנו, אלא גם לאן הולכים.

כשיודעים לאן הולכים, אפשר לקבל ביותר אהבה את השינויים המתרחשים ממילא ואין לנו שליטה עליהם. לא צריך לעצור את השינויים, הם יקרו ממילא, צריך לקבל אותם באהבה ולנסות לנווט בתוכם ליעד שלנו וכמובן – מזל טוב.