הייתי מ"מ בן 31 בזמן המלחמה. המשימות שקיבלנו התרכזו בטול כרם ושכם. באופן יחסי לזירות כמו גבעת התחמושת או גבול הצפון סיימנו מהר את המלחמה ולכן עברנו לפעילות בתוך האוכלוסייה האזרחית. למשל, כשנכנסנו לטול כרם הופתענו לראות בית ספר בשם "כדורי". מסתבר שתורם יהודי סייע להקים שני בתי ספר חקלאיים בשם זה. האחד, המוכר לנו יותר, נמצא בגליל התחתון והשני פעל בטול כרם. אחרי המלחמה חלק מהתפקיד שלנו היה לטפל שם בבעלי החיים ובחלק מהדברים שנשארו עוד מתקופת הירדנים וננטשו בסוף הלחימה. המציאות הזו גרמה לי לעסוק בשאלות על המשימות הצבאיות בשטח האזרחי ובצורה רחבה יותר על המפגש עם התושבים הירדנים-פלסטינים שהיו כעת בשטחים שבשליטת צה"ל.
בתקופה שלפני המלחמה עבדתי כמורה והלכתי כמובן להתגייס. בסיום הקרבות חזרתי לקיבוץ. לפני כן ריכזתי את חטיבת בני האיחוד וכך נוצר הקשר שלי עם פצ'י. בהמשך שנינו למדנו באוניברסיטה העברית בירושלים, והיה לי קשר עם התנועה וכך הכרנו חברים רבים מקיבוצים שונים. היתה אופוריה עצומה אחרי המלחמה עם אינספור שירים ואלבומי תהילה לגנרלים. אנחנו הרגשנו שיש חוויה נוספת שלא ניתן לה מענה, וכך בחרנו לפתוח את הקובץ:
"לא חזרנו מהקרב הלומי נצחון. יתירה מזאת, מתוך הזעזוע הבראשיתי נבקע מעיין של תהיות, הרהורים וביקורת נוקבת, בנוסח של: 'שאל, בן אדם, לנתיבות עולם, שאל, אי הדרך, אי?'.
בשיח רב משתתפים זה הופכת המלחמה לנקודת מוצא. בשום אופן לא לעיקר".
הקובץ החל בדפוס פנימי של חברי קיבוצים, אך מהר מאוד דלף החוצה והתפרסם. נטבע בו הביטוי "יורים ובוכים" שתיאר את חיילי צה"ל הגיבורים והנועזים גם כמוסריים ומתלבטים. הספר עבר מיד ליד עד שיצא לאור בדפוס ותורגם גם לאנגלית. בעקבות כך, ברחבי העולם פורסמו כתבות על חיילי צה"ל ומוסריותם שפועלת גם בתנאי לחימה.
הבסיס לשיחות היתה חבורת שדמות. כל אחד מאיתנו לקח על עצמו ארגון חבורה של חברים צעירים, מהדרום ועד לצפון. התראיינו גם פטר לנג, המבוגר שבחבורה, ובנים נוספים שחלקם היו ממש טירונים במלחמה.
אחת השיחות החשובות שקיימנו ובסופו של דבר לא נכנסה לקובץ ומאוחר יותר העלתה הדים רבים, היתה שיחה בישיבת מרכז הרב קוק בירושלים עם קבוצה מקבילה לנו, בני הציונות הדתית. אחד מהלוחמים, בעבר חניך שלי בחטיבה, פנה אלי לאחר שחזר בתשובה. הוא שמע על ההתארגנות לשיח הלוחמים וביקש שנקיים שיחה גם במרכז הרב. הם סיפרו שהמורה שלהם, הרב קוק, היה באבל ביום העצמאות שקדם למלחמה כיוון שהכותל המערבי, קבר רחל ועוד אתרים מסוג זה אינם בריבונותנו. המעבר שלהם מאבל לתהילה היה פתאומי וחד מאוד. כמעט בלתי יאומן. מתוך התיאורים שלהם על המניעים והמשמעות הדתית שניתנה למלחמה, לנו היה ברור שמבחינתם היתה לזה שליחות עצומה ואלוהית להגיע לכל חבלי ארץ ישראל השלמה. בסופו של דבר פצ'י החליט לא להכניס את השיחה במרכז הרב לתוך הקובץ והם מאוד נפגעו. הסיבה מבחינתו היתה שהאמירות שלהם על הגאולה והאמונה היוקדת היו קיצוניות מדי בשבילו. הוא ממש הזדעזע מהדברים ששמע שם. את זה הוא החליט לכלול רק בעלון שדמות שפנה רק לקהל הקיבוצי, בעוד ששיח לוחמים יצא בתפוצה רחבה מאוד בלי השיחה הזו. אני לא הזדעזעתי. הבנתי שזו האמונה הדתית שלהם וכך מחנכים אותם. יחד עם זאת היה בהחלט ברור שיש פער מאוד גדול. הדברים הללו היו הבסיס לתפיסה של גוש אמונים והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה…
נפגשנו איתם לא מזמן, 50 שנה אחרי, והיתה פגישה חמה מאוד. בסיום השיחה אמרתי שבשבילי השיחה ההיא היתה מצפן לראות לאן המדינה הלכה מאז. למעשה לנו, למחנה שלנו, לא היה שום כיוון מאז – גם בקיבוצים וגם בכלל – מה עושים לאור ההצלחה הגדולה כל כך. היחידים שהיתה להם תוכנית היו אנשי גוש אמונים ולכן, למעשה, המדינה כולה הלכה אחריהם. גם מנהיגי המדינה לדורותיהם – כולל פרס ורבין. כלומר המדינה לא נערכה למצב של הניצחון הגדול ולא חשבו מה לעשות עם השטחים ועם שני מיליון פלסטינים. חוסר המדיניות הזו רודף אותנו עד היום ובא לידי ביטוי גם בביקור של טראמפ כאן ממש לפני מספר שבועות.
בשנים האחרונות שיח לוחמים עלה לדיון מחודש עקב עבודת הדוקטורט של אלון גן, שהיה חניך של פצ'י בחוג להיסטוריה. המטרה שלו היתה להוכיח שמה שיצא מחדר העריכה הוא לא בדיוק מה שנכנס אליו. הוא לקח את התמלילים המקוריים כפי שהופיעו לפני הצנזורה ולפני העריכה של פצ'י, וביקש להראות שהקובץ הסופי עבר צנזורה, גם צבאית אך בעיקר שלנו כעורכים. בשביל פצ'י התוצאה היתה ממש שואה. המסר היה שהספר אינו אמין ושבעריכה נשארו רק הדברים היפים. פצ'י ואני נפגענו מאד מזה. לא מזמן הייתי באירוע של פצ'י לרגל יום הולדת 80, והוא עדיין כועס מאד על כל הנושא. לדעתי אלון גן עשה את עבודתו כהסטוריון – אסף את המקורות הראשוניים ונתן להם פרשנות שונה מזו שלנו. אלון ואני בקשר כיום, בין השאר לגבי המפגש שקיימנו לא מזמן עם בוגרי ישיבת מרכז הרב.
מבט עלינו כיום – לדעתי יחד עם כל ישראל גם אנחנו לא ניצלנו את המנוף של המלחמה. נשארנו בביצה שלנו, עברנו מלחמה נוספת קשה יותר שגבתה את חייהם של אלפי חיילים והביאה למשבר לאומי ששינה את יחסי הכוח בחברה הישראלית ובפוליטיקה שלה. מאז ירדנו מהבמה ואנחנו לא מצליחים להשפיע על השלטון ורואים את זה בכל היבט בחיינו – גם בשאלות העכשוויות של שיוך הדירות והקרקע. אולי על הרקע הזה גם הקיבוץ הפך למשהו אחר משהיה. היום לדור שלנו, המבוגר, אין חזון. הדבר החשוב הוא להגיע לקומה שנייה או שלישית של הבית. להחליף את המכונית, להגיע לחו"ל כמה שיותר. לצערי אני לא מאוד אופטימי לגבי העתיד. יחד עם זה, אנחנו, המבוגרים, נמצאים בסוג של דיור מוגן כאן בקיבוץ ומבחינה זו אנחנו מסודרים. טוב לנו, אנחנו נהנים ועולמנו עשיר למרות שאין לנו הרבה כסף. כנראה, שישנן עוד משימות רבות שמוטלות על כתפי האנשים הצעירים שצריכים להוביל את המדינה הזו הלאה.