צביה העבירה לי את תפוז הזהב ואני הולכת לחפש יד מושטת עם לב רחב.

שנים רבות מוליכות אותי רגלי לבית הקברות. למקום היו ימים טובים – לעיתים קצת פחות,

אבל רגלי נשאו אותי אליו תמיד.

והנה היום, כבר מרחוק קיבלוני הקברים במאור פנים, פרחי החורף קדו לי, פיזרו לי חיוכים.

האדמה נעה, מגורפת גלים גלים, העצים יישרו צמרת ביד של אומנים, אפילו נוף הפרדסים היה ירוק יותר, שותף להוויה.

מרחוק ראיתי מישהו רוכן  אל מגרפה, גוזם ענף סורר, מכסח גזע עב צורה. עובר בין השורות, זורה רסיסי חסד מהולים באהבה, שמח וטוב לב בעבודתו.

אה, זה עדי – עדי פלדי.

זרקתי לידו את תפוז הזהב, לבטח גם יאהב אותו.