המון תודה לצורית על ההוקרה וההערכה שהתרגשתי מאוד לקבל. זה לא סוד שדלת הבית של דודו ושלי פתוחה תמיד ושמחתי מאוד להעניק למשפחה חדשה בקיבוץ את התחושה החמה של בית.

מי כמוני מכירה את ההרגשה של אי-שייכות בהגעה למקום חדש.

בורכתי לקבל את ההזדמנות הזו ועכשיו תורי להוקיר תודה.

היה קשה מאוד להחליט למי לתת את תפוז הזהב, פגשתי כל כך הרבה אנשים נהדרים שתמכו וחיזקו לאורך הדרך המפותלת שלי: ממשפחה קרובה וחברים טובים, עד לאנשים עם אהבה גדולה לדודו שפתחו לי את הלב ועל כל זה פשוט אומר – תודה.

הבחירה נפלה על לביאה בן אור האחת והיחידה, שעונה בחיוב על כל קריאה לעזרה בהתמודדותנו כהורים עם מסגרות החינוך שלא תמיד נגישות ופתוחות לאנשים רגישים ומיוחדים.

זה התחיל לפני עשור כשהילד הבכור שלנו, הזדקק לגמישות והבנה מצד המורים בבית-הספר היסודי וזה ממשיך עם הנסיכה האחרונה שלנו.

מקשיבה, מבינה ומרגיעה את הלב הפצוע שלנו בלי חשבון. תמיד מוכנה להדוף את מכות האש המכוונות עלינו ומוצאת פתרונות המתאימות לכל ילד לפי ההיכרות העמוקה שלה איתם. בקיצור, נדרשת אחת כזאת בכל בית ! (אני יודעת).

על כך, לביאה, אנו מודים לך מכל הלב.