שלמה העביר לי מספר שאלות וביקש ממני לכתוב על חוויותיי כצלמת המלווה את מוראות המלחמה מהצד המזרחי של הקו הירוק. אז זה הסיפור:

טל, העורכת שלי, התקשרה וביקשה שאסע למלון בשפיים כדי לצלם שם את חברי כפר עזה. מוקדם בבוקר למחרת הגעתי למלון בשפיים, ישבתי בצד, קצת מרחוק וצילמתי תמונות של אנשים מרוסקים. זה היה אחד הצילומים הקשים שעשיתי והתיעוד של כאב כל כך טרי היה לא פשוט.

התמונות התפרסמו בסוף אותו שבוע ואני רק קיוויתי שזה בסדר, שאף אחד לא נפגע מהצילומים ומהכניסה שלי לפרטיות שלהם. בשלב הזה עדיין לא הבנתי כמה כאב ועצב אני עומדת לפגוש בחודשים הבאים. 

בשבוע השני של המלחמה צילמתי כתבה בבית-החולים "שיבא", צילום של שני שכנים מקיבוץ כרם שלום. האחד נפצע קשה מאוד מפגיעת רימון בדלת הממ"ד בביתו שם שהה עם אשתו וששת ילדיו והשני, גיבור מכיתת הכוננות, שהגיע לחלץ אותו ולאחר מכן נפצע גם הוא. 

שניהם הגיעו אל "שיבא" מחוסרי הכרה ואנונימיים כשבני משפחותיהם מחפשים אותם בכל מקום. צילמתי את המפגש המרגש ביניהם כששבו להכרה שבוע אחרי וישבתי בצד, מצלמת ודומעת. זה היה צילום מאתגר: מצד אחד הרצון להראות את המפגש בשלמותו ומצד שני הפציעות הקשות שאסור לצלם.

את התמונה צילמתי מאחורי המיטה, כך שהצלחתי להסתיר הרבה ועדיין להראות מה שאפשר.

באמצע נובמבר נסעתי עם ערן נבון לקיבוץ משמר העמק, כדי לצלם כתבה שעשה עם חברי נחל עוז שפונו לשם. בין המרואיינים שלו הייתה גם גלי עידן שסיפרה לערן על צחי שלה שנחטף לעזה, על בגדים שביקשה שיביאו לה מהבית בשבילו, שיהיו אצלה כשיחזור ועל הגעגועים לצחי ולבת מעיין שנרצחה בממ״ד מול עיניהם. בסיום הראיון צילמתי אותה עם יעל בתה.

חצי שנה אחר כך, חזרתי שוב למשמר העמק כדי לצלם את גלי עבור כתבה אחרת. החולצה שלבשה כבר דהתה והזמן שהולך ואוזל כבר היה כל כך מורגש. חושבת על גלי בכל עצרת למען החטופים בה אני משתתפת.

בחודש מרץ נסעתי עם טל אריאל יקיר ושלוש לוחמות מג"ב לעוטף עזה. רכב של מג"ב לקח אותנו לשם ובמשך כל הדרך הן תיארו לטל איך הוקפצו ב-7 באוקטובר ואיך עברו משדה קרב אחד לשני. כשהגענו לכביש 232 יכולנו לחוש אצלן את המצוקה הגדולה והזכרונות הקשים שעוררה בהן הנסיעה על כביש הדמים הארור.

הגענו לקיבוץ רעים שם ניהלו את הקרב הקשה ביותר, קיבלנו אישור להיכנס לדקות ספורות לקיבוץ שהיה מוגדר כשטח צבאי סגור, כדי לצלם שם מספר תמונות ולצאת. חיברו לנו שני חברי קיבוץ מכיתת הכוננות שליוו אותנו. כשהגענו איתם לשכונת הצעירים בה התנהלו הקרבות הקשים, סיפרו החיילות הצעירות לחברי הקיבוץ את כל מה שזכרו מהיום הקשה והקרב ההרואי שניהלו שם. זו הייתה שיחה מרתקת במהלכה סיפר כל צד את מה שקרה מהצד שלו והיה ממש מצמרר להקשיב לשיחה ולראות את המראות. ביקשתי לצלם אותן בתוך בית שרוף בו ניהלו מעין מפקדה בזמן הקרב והן לא רצו, כי חשו שהן מחללות את כבודם של דיירי הדירה הקטנה והשרופה. לבקשתי, צילמנו בחזית הבית תמונה חשובה של שלוש גיבורות שעשו מעשים אמיצים כל כך. הפרידה מחברי כיתת הכוננות הייתה מרגשת מאוד.

מאז פרוץ המלחמה קשורות רוב הכתבות למלחמה או ל-7 באוקטובר. אופי הכתבות (וכמובן הצילומים) השתנה והכל נהיה עצוב יותר. יצא לי לצלם הרבה שכול, חיילים פצועים, מפונים, משפחות חטופים וחטופים חוזרים. כמעט מכל צילום אני יוצאת בתחושת מועקה וכל פעם קשה לי יותר לנשום. נחשפתי להמון עצב וכאב שאני לוקחת איתי מהצילומים ללב.

צילמתי גם אנשים רבים שכוחותיהם נותנים לי כוח ותקווה שאולי נצליח לשרוד את הקשיים ואולי באמת יהיה עוד טוב. מפגש כזה היה לי עם חן גולדשטיין אלמוג מכפר עזה, שאיבדה ב-7 באוקטובר את בעלה נדב ובתה ים. חן נחטפה לעזה עם שלושת ילדיה וחזרה משם. צילמתי אותה כבר פעמיים ופגשתי אישה חזקה ועוצמתית.

לעזה לא יצא לי להיכנס. צילמתי הרבה בעוטף אבל לא בתקופה הראשונה, אלא קצת אחרי. בצפון צילמתי והרגשתי מקרוב את הפחד כשעמדנו באזעקה ליד יקב אביבים, חשופים ליד החומה שהופגזה שבוע קודם. שמעון שהיה איתנו, הראה לנו את הכפר הלבנוני ממול והסביר שטוב שאנחנו לבושים אזרחי ולא כחיילים. שעה אחרי שעזבנו את אביבים הייתה שם פגיעה ישירה במקום בו צילמתי. בצפון צילמתי גם במרגליות ובסאסא וזה היה כואב מאוד לראות את הצפון הנטוש, המבנים ההרוסים והכבישים הנטושים.

המלחמה תפסה אותי כאמא לשני חיילים. סהר בדיוק סיים טירונות ומאיה הייתה בימים אחרונים של ההשלמה החילית בקורס קצינים. שניהם שובצו לתפקידיהם ואנו נשארנו בבית עם הדאגות. בנוסף אליהם, גוייסו גם שני הבנים של עמית ושלושה של הילה וכולם היו בעזה. זו הייתה תקופה קשה מאוד של חרדות אינסופיות.

העבודה, התיעוד והמפגש עם האנשים שנפגעו מהמצב, העניקו לי כוחות רבים ותחושה שאני תורמת במקום שהכי מתאים לי. צילמתי רבים שחזרו מעזה ומשפחות של חיילים שלא חזרו ודרכם הרגשתי את עצב המלחמה. 

אני מרגישה את חשיבותה של התמונה המצולמת בעיקר כשאני מגיעה לצילומים בצפון. התחושה של ההרס והנטישה מרגישים לי תמיד לא אמיתיים וכמו משהו שאם לא נתעד אותו, אז כשהכל יסתיים ותושבי הצפון יחזרו לביתם וישקמו אותו, יש סיכוי שנשכח את התקופה הקשה שעברה עליהם ולא נאמין שזה היה אמיתי. בגלל זה יש לתיעוד תפקיד כה חשוב בזכרון ההיסטורי. קשה מאוד לתעד את הריק, כי תמיד פשוט יותר לתעד התרחשות. אבל כבר שנה שחלקים מהצפון שלנו ריקים ונטושים וחשוב לי לתעד גם את זה. 

הגעתי לצפון מספר פעמים לצילומים, לישובים מפונים וגם לישובים לא מפונים בהם חיים אנשים חיי שגרה לא אנושיים. אחת התמונות שצילמתי היא תמונה של כניסה לגן ילדים בקיבוץ כפר בלום שאינו מפונה. הגעתי לשם כדי לצלם כתבה בה ליווה אייל לוי הכתב, את ליאור שמחה והצוות שלו בסיור בקיבוצי הצפון. סיור קשה וכואב ממנו נשארה לי התמונה הזו שבשבילי שווה 1000 מילים: גן ילדים לא ממוגן שחלונותיו מכוסים שקי חול. 

בתום שנה קשה כל כך, נשארתי עם חלום אחד חשוב לי במיוחד: לצלם תמונה של ניקו, בריא ומחייך את החיוך המקסים שלו, כשלצידו יובל וקרינה, ההורים הנפלאים שלו. אמן שיתגשם מהר. אמן.