חברות תנועת "נשים עושות שלום" מגבעת חיים איחוד מסרבות לוותר – על תקווה, על הדיאלוג, על המאבק ועל השלום. בשיחה עמן הן מנסות להסביר איך נגיע אל ההסכם המיוחל ובדרך מדברות גם על הפרטים הגדולים והקטנים של מאבק נשי, אישי וציבורי לשלום

בשעת ערב מוקדמת, אני עושה את דרכי לפגוש אותן בסביום. מעלי, בשמיים, הירח שם אבל הוא מכוסה בשמיכת עננים והאוויר הכבד של השבוע הראשון באוגוסט עומד ללא תנועה, ממש כמו תהליך השלום.

אני נכנס אל האור של הסביום והן כבר ממתינות. שמונה נשים, שמונה אמהות, שמונה חברות "נשים עושות שלום": לאה אשכנזי-הרץ, שלומית בן-יון, תרצה מדיני, נירה ברנסום (שיפמן) איריס שוחט-קריאו, דבורה חילי, יעל פרימק-חילי ותמנע אופיר.

מכיוון שאני הגבר היחידי בחדר, אני מחליט גם לקחת עמדה משלי ולשחק את "פרקליט השטן", על-מנת לעורר דיון אמוציונלי. אני מזכיר להן שהיו בהיסטוריה מקרים של שני עמים שרצו שלום ועשו שלום, שהיו אפילו מקרים שרק צד אחד רצה שלום ובסופו של דבר זה אכן הגיע, אבל מעולם לא התרחש המקרה בו נעשה שלום בין שני צדדים שאף אחד מהם לא רוצה שלום.

אני מוסיף עוד קיסם למדורה ושואל אם הן מבינות שהן חולמות על משהו שאין סיכוי להשיג במציאות של ישראל הנוכחית.

לא טעיתי: במשך כמה שניות נערך דיון מי תקרע אותי ראשונה לגזרים ולבסוף פותחת יעל.

"לא היה בהיסטוריה מקרה כמו מדינת ישראל והציונות", היא אומרת. "יש צורך להפריד בין הגנה עצמית לבין הסדר מדיני וזה חלק מהפרדוקס המתקיים כאן. המנהיגים שלנו רואים את המציאות בשחור-ולבן, או מלחמה או שלום ורבים מהם אינם מתייחסים לערבים כבני אדם שלמים. אני ראיתי את המציאות בצד השני ויש לי בעיה מוסרית, אני לא יכולה לחזור לישון".

דבורה, חמותה, מחזקת את דבריה. "הימין אינו רואה בצד השני בר שיח, אלא מתייחס אליו רק כאויב. אנחנו מאמינות בהידברות ועובדה שאנו נפגשות עם נשים ערביות".

אני זוקף את אוזניי ותוהה האם הן נפגשות עם נשים פלסטינאיות מהשטחים והן מספרות שבינתיים הן נפגשות רק עם נשים ערביות-ישראליות. אני מזכיר להן בחיוך שאלו לא בדיוק נשות הצד השני אלא נשים הנושאות את אותה תעודת זהות והשיחה נדלקת שוב.

שלומית מדגישה כי העובדה שההיסטוריה הציונית הכריחה אותנו לסמוך על כח, הולידה את המחשבה כי רק כח יפתור בעיות.

"זו חשיבה גברית", היא אומרת. "בעולם מבינים יותר ויותר כי לנשים יש כח לאזן חשיבה גברית על-ידי אמפתיה והבנה. יש אפילו החלטת או"ם (1325) הקובעת כי בפתרון סכסוכים תשולבנה נשים כדי ליצור איזון. באופן פרדוקסלי, הולך ופוחת ייצוג הנשים בישראל ולכן, אחת המטרות שלנו היא מתן קול לנשים המביאות תקווה. מטרתנו היא להראות שיש פרטנר, משום שאם לא נפגשים עם הצד השני, קל לטפח שנאה, בורות ופחד".

תרצה מספקת קצת רקע היסטורי. "התנועה קמה אחרי 'צוק איתן' מתוך התחושה שלא יתכן להמשיך ולהקריב בנים ויש אפשרות אחרת. מהרגע הראשון היה ברור שיש עבודה קשה, לנסות ולשנות מציאות של איבה נגד כל הסיכויים, אבל אני לא יכולה שלא להתאמץ שלא תהיינה יותר מלחמות".

נירה מסכימה לגבי הקושי. "נשים רבות נשרו בדרך, משום שמדובר בתהליך ארוך מאוד ויש צורך בכמות אדירה של סבלנות, נחישות, תקווה ואמונה – ולנו יש את זה. הגרעין שלנו ילך ויגדל במשך הזמן ואסור לאבד תקווה".

לאה מדברת על התפיסה הציבורית של התנועה. "אני מודעת לכך שאנחנו נשמעות לחלק גדול של הציבור כפאתטיות מאוד ואכן יש לא מעט תגובות מלגלגות. מצד שני, אני חושבת שאחת מהנקודות החזקות שלנו טמונה במכנה המשותף עם כל האמהות בעולם, שאף אחת מהן לא רוצה מוות לצאצאיה. זו דרך נשית והדבר הזה חוצה עמדות פוליטיות, כולל נשים מהימין ועם זאת אני מסכימה שאנחנו לוקות בנראות הציבורית. אנחנו לא אגרסיביות ומיליטנטיות וכתוצאה מכך אין לנו חשיפה מספקת. קיבלנו גם משוב, מנקודת מבט גברית, שלעיתים אנו מדברות יותר מדי ואני מסכימה שלעיתים זה בעוכרינו, אבל חשוב להדגיש כי המפגשים מביאים להעצמה נשית ואישית, להבנה שלנשים יש כח, עוצמה, אסרטיביות ואנרגיה. נשמח שיצטרפו אלינו גברים ונשים כי כל קול קובע".

איריס מספרת שבנה עומד להתגייס לאחת היחידות הקרביות ביותר בצה"ל. "אני רוצה להרגיש שעשיתי הכל לפני שדה הקרב, אני רוצה לשנות את התסריט כי אני מאמינה שגם בצד השני יש אנשים ונשים החושבים בצורה זהה ואנחנו צריכים לעבור את חומות הבטון והחומות המנטליות, כדי להבחין בכך שאנחנו זהים. אולי שלום היא לא המילה המתאימה, אבל יש להגיע להסכם של חיים אחד לצד השני".

תמנע מדברת גם היא על התקווה. "הממשלה גורמת לעם  לאבד את התקווה ואנו רוצות להשיב אותה. כאשר ישבתי בחדר המוגן במבצע 'צוק איתן' עם בתי ונכדתי, החלטתי שאיני יכולה יותר. זה בלתי אפשרי שהנכדים שלנו ימשיכו להיכנס לחברון בלילות לחפש מבוקשים. הכיבוש משחית את החברה הישראלית והוא האסון שלנו ולכן, אין לנו זכות להתייאש ואסור לנו לקבל את המציאות! כל המחקרים מראים שרוב העם רוצה הסכם מדיני, ואנחנו אומרות שאין לנו את האופציה להתייאש".

אני שם נפשי בכפי ומודיע לה ולשאר, כי תוצאות הבחירות  מאז 1995 דווקא מראות ברובן הגדול כי העם מצידו מעדיף לטוס 3 פעמים בשנה לחו"ל, לקנות 3 מכוניות למשפחה ולחגוג עד 3 לפנות בוקר ושיעזבו אותו מהסוגייה המוזרה הזו של שלום.

בום, שוב נדלקה השיחה.

שלומית אומרת כי מבקר המדינה קבע שלא נבדקו חלופות מדיניות לפני היציאה למבצע "צוק איתן" וכך גם לאורך השנים, אין מנגנון המחייב בדיקת אלטרנטיבות לפני יציאה חמבצעים ומלחמות.

"אחת המטרות של התנועה היא להביא להרחבת התודעה שאולי יש אפשרות אחרת. כולם בכנסת כבר מכירים את התנועה ואנחנו מקיימות מפגשים בין חלקי אוכלוסייה שמעולם לא נפגשו, כמו מתנחלות ונשים פלסטינאיות הגרות בסביבתן. המפגש בין נשים יוצר משהו משותף, כך שלא נוותר ונמשיך לחזק זו את זו".

לקראת סיום, הן עדיין מנערות אותי כדי להוציא ממני את הסקפטיות שלי ומספרות על "מסע התקווה", אשר ייערך בין 25-29 באוגוסט, תחת מסר של "שלום, שוויון ובטחון לקראת הבחירות הקרובות. לא מוותרות על עתיד ילדינו ולא עוצרות עד הסכם מדיני".

אחרי עוד כמה דקות אני סוגר את המחברת שלי ויוצא החוצה. מעלי השמיים עדיין מעוננים והאוויר עדיין עומד ללא תנועה, ממש כמו תהליך השלום, אבל לפתע מגיח הירח מבין העננים.