רועי אסטליין, בנם של אילן ז"ל ושל נאוה, חזר עם גליה, רעייתו ושלוש בנותיהם לפני כחצי שנה, וכשהצעתי להם לספר קצת על עצמם, כדרך לאפשר לחברים ולתושבים להכירם קצת, הם נעתרו ושמחתי על כך. לא כל משפחה מאפשרת היכרות כזו, אך כך אנחנו מאפשרים למעגל רחב של חברים ותושבים לפתוח צוהר ולהכיר בכלל ולו במעט, את מי שרוצה לחיות כאן ועשה את הצעד הראשון של התמקמות בקיבוץ. גליה ורועי גרים כעת בביתם המיוחד ומלא החן של אריה ורבקל'ה רותם ז"ל.

אז ספרו קצת על עצמכם.

רועי: אנחנו ביחד 20 שנה, לאחר שהכרנו ביחידת מודיעין בה שירתנו יחד במסגרת השירות הצבאי. ובעצם כשנפגשנו אני עדיין גרתי בקיבוץ, כך שלגליה יש עבר גבעת חיים מסויים.

גליה: אני מחיפה. אבא פנסיונר שהיה רופא ואמא קלינאית תקשורת, ויש לי גם אח בחיפה שהוא מהנדס במקצועו. אך יש לי כאן משפחה מלבד משפחת אסטליין. לאמא שלי יש כאן בת דודה; בתיה ישראל, ובילדותי ביליתי בבית משפחת אשר ובתיה ישראל בחופשות. יש לי יחס מאד חם לקיבוץ, ובעצם זהו חלק מההיכרות המקורית שלנו, כששמעתי שרועי מגבעת חיים דברנו על קשר משותף עם תמר ישראל, שהייתה עם רועי עוד בימי הפעוטון. השתחררנו בערך באותו זמן והתלבטנו לגבי הלימודים ומקום מגורים שיתאים.

רועי: גליה התקבלה ללימודי ארכיטקטורה בטכניון ואני רציתי ללמוד מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטת תל-אביב. בסופו של דבר, למדתי בחיפה כדי שגליה ואני נוכל לגור יחד, ואז עזבתי את הקיבוץ. זה, לאחר שכבר היה לי נסיון של יציאה אל מחוץ לקיבוץ בתקופה שלמדתי בביה"ס תלמה ילין כחלילן. למדתי באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון ומאסטר. כיום אנחנו לא עוסקים בתחומים אותם למדנו בהתחלה.

גליה: שבועיים אל תוך שנת הלימודים השלישית, הגעתי לתובנה שמה שבאמת מעניין אותי זה לא הבתים, אלא מי שגר בתוכם. עשיתי הסבה; למדתי וקיבלתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ואז עשיתי הפסקה ונולדו הבנות, איתן הייתי עסוקה במשך תקופה של כמה שנים. לצד זה התפרנסתי מתרגום כתוביות לטלוויזיה, עיצוב ודברים אחרים ללא קשר ללימודים.

רועי: עברנו לארה"ב לטובת לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת "ראטגרס" בניו ג'רזי בתחום הפסיכולוגיה של המשפחה, והשלמתי גם תואר בעבודה סוציאלית קלינית. נסענו עם ילדה קטנה אחת ובמהלך השנים שם נולדו לנו עוד שתי בנות. באותו זמן גליה תפקדה כאם במשרה מלאה. התקופה בארה"ב היתה נהדרת לכולנו.

גליה: לאחר שובנו ארצה, פניתי ללימודי תואר שני בטיפול באמצעות אומנויות, ששילב את שני תחומי העניין שלי, פסיכולוגיה וטיפול, עם התחום האמנותי. גם את התואר השני למדתי באוניברסיטת חיפה. כעת אני עובדת כמטפלת באמנות בגן לילדים על הרצף (האוטיסטי ש.כ.) ובפנימיה לילדים ונוער בפרדס חנה. מרוצה ומתפתחת בתחום. גם בקיבוץ יש מספר חברות העוסקות בכך.

רועי: כשחזרנו מארה"ב, גליה רצתה שנבוא לגבעת חיים, אך חיכינו לראות מה האפשרות למצוא מקום הולם למשפחה. בינתיים התפשרנו על כפר-יונה, שם גרנו כחמש שנים, עד המעבר לכאן. המעבר לגבעת חיים היה על הפרק כל הזמן. כששבנו, השתלבתי בסגל האקדמי של ביה"ס לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. בשנים האחרונות עסקתי רבות גם בטיפול במרפאות לבריאות נפש ובתחנה לטיפול זוגי ומשפחתי, וממש לאחרונה הצטרפתי לסגל הבכיר של ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. בנוסף, אני שומר על יום בשבוע בבינתחומי.

אז איך הגעתם להחלטה להגיע לקיבוץ לאחר תקופה כה ארוכה?

רועי: אני תמיד ראיתי את עצמי חוזר לקיבוץ בשלב זה או אחר. מגיל 23 יצאנו ולמדנו, עבדנו והתפתחנו מבחינה מקצועית, כשגליה בעצם תמיד רצתה לחיות כאן. היינו צריכים שהתנאים יהיו מתאימים לכך, וכעת כשזה כך, המעבר הוא לגמרי טבעי ומוסכם, לאחר 18 שנים.

כמה מילים על הבנות.

גליה: נעה הבכורה היא בכיתה ו', שירה בכיתה ג' ומיה בכיתה א'. שלושתן היו במסגרות החינוך האנתרופוסופי באלישיב. עם החזרה ארצה, היה חשוב לנו לחיות ליד המשפחה, הקיבוץ, בתוך וכחלק מקהילה. חשוב לנו שהבנות שלנו יחוו חיי קהילה באופן אמיתי. ברגע שהחלטנו לעבור לקיבוץ, עברנו גם למסגרת בית הספר משג"ב, כחלק משמעותי, מבחינתנו, בתהליך ההשתלבות כאן.

רועי: לצד המורכבות, ההתאקלמות מאוד מוצלחת. גם לבנות וגם לנו ממש נפלא כאן. זה גם קצת יותר קרוב להורים של גליה, שקיבלו את המעבר לקיבוץ באופן חיובי. לבנות שלנו יש קשר יפה עם בנות המשפחה (של גלעד) שכבר כאן, עם אמא, ואנחנו שמחים מאוד גם עם הנוכחות של המשפחה של רותי ואורי שהם המשפחה המורחבת. אני חזרתי לנגן בחליל, ולשמחתי כבר הייתי מעורב במופע של ערב ראש השנה ובמופע של מוטי על תרצה אתר. זו מעורבות שהיא חשובה לי מאוד, גם ברמה התרבותית, אבל במיוחד ברמה החברתית והקהילתית. התגובה לנגינה שלי במופעים היא, מבחינתי, גם עדות לתהליך העובר על הקיבוץ ולזמן שעבר, כאשר החברים שהכירו אותי מתקופת הילדות שמחו על כך שאני עדיין מנגן, ואילו חברים צעירים לא ידעו בכלל שניגנתי והביעו התלהבות. פתאום אתה נוכח לראות שיש כאן הרבה חברים חדשים ושהקיבוץ מתרענן ומתחזק, לצד שמירה על הכוחות הקיימים. שנינו מאמינים שלהיות חלק מהקהילה כאן זה להיות מעורבים במעשים ולא רק בדיבורים, וזו המוטיבציה לקחת חלק בפעילויות במסגרת התרבות בקיבוץ, וגם בפעילויות של החינוך, בנווה נעם ועוד. מאוד מעסיק אותי המעמד של בני קיבוץ, שנולדו וחיו כאן, ושאין להם פה בית. אני מבין שזה נושא לא פשוט, וצריך להתמודד איתו. אנחנו משוחחים על כך הרבה, מבקשים להבין את העמדות השונות, לנסח לעצמנו את העמדה שלנו, ושואפים לכך שהדברים יסתדרו הכי טוב בעבור כולם.

גליה: אני מוצאת את עצמי מעורבת בעיקר בקליטה של הבנות כאן, שמתקדמת יפה מאד. מעורבות אחרת תגיע בהמשך. להיכנס למארג של המרכזונים לוקח זמן. הילדות במרכזונים מזמינות את הבנות והן מרגישות טוב עם זה, כמובן. אני מרגישה שגם במשגב וגם בחינוך הבלתי פורמאלי יש מאמץ אמיתי לשמור על קשר, לערב ולקלוט את הבנות.

גליה ורועי מעוניינים להקים את ביתם בגבעת חיים איחוד, ולא נותר לי אלא לאחל להם המשך "נחיתה רכה" והצלחה בבניית הבית פיזית ומבחינה מנהלית, על רקע תהליכי הקליטה והבניה המתמשכים.