אנחנו נפגשות ומיד זה הופך למעין ספירה… לא ספירת העומר, כי אם רשימת מכולת ברמה הפרטית, ברמת המעורבות האישית והמקצועית הענפה שכה מאפיינת אותה – ביצוע עם הרבה לב ונשמה.

כל שורה בספירה היא עולם ומלואו – ומירל'ה, בהקפדתה על כל פסיק ושורה מעבירה את חשיבות הדבר עבורה, בעיקר כשזה נוגע בבני משפחתה:

"לפני שנה, 2 חתונות (של הבנים שלי).

השנה, 2 לידות שהביאו 2 נכדות, ובנוסף לנכדות הללו, יש לי נכדה בת 2 שקבלתי במתנה מאז הולדתה מאחי וגיסתי ז"ל.

5 שנים לפרויקט "אם לאם בקהילה".

7 שנים ל"פינה חמה" הכולל מעבר למשכנו החדש!

בת 67, פנסיונרית של גח"א ("בתואר בלבד")

ופעם ראשונה מזה שנים, לא חברת מועצה".

 ומכאן אני נותנת את הבמה למירל'ה, ורק עוזרת לה להביא לידי ביטוי כמה דברים בוערים שעל ליבה, שלא תמיד קל לבטא אותם.

 מירל'ה: "לנושא הזה אני קוראת "הגודל כן קובע". והכוונה היא, שבתהליך ההפרטה, עלינו לנהוג במשנה זהירות בפירוקם של דברים שעושים אותם יחד, והם חוסכים מאמץ, זמן ו"כאב ראש" – לפרט הקטן מול הבירוקרטיה כדוגמת תשלומי ארנונה, סידורים מול קופות חולים, משרד הפנים, גז ועוד. לדעתי, במחשבה נכונה מבחינה כלכלית, עדיף יהיה שהפרט יפנה אל הרשויות כחלק מקבוצה גדולה ולא כמשפחה עצמאית. תמיד עדיף לבוא בגדול מול המוסדות ולא בקטן אחד על אחד.

אני גם מזמינה מישהו עם כלים כלכליים לבדוק 'עלות מול תועלת' של טיפול עצמאי מול המוסדות שפירטתי לעומת דרך הקיבוץ. אני קוראת לשמור על אותם בעלי מקצוע, נותני שירות דרך הקיבוץ גם בגלל היתרון של הפרט כחלק מתוך קבוצה מול מוסד או רשות, וגם בגלל שזה יכול לחסוך לכולנו זמן עבודה, ולא פחות חשוב שמירת הצביון הקיבוצי-קהילתי".

על הגעתה לגיל הפנסיה למרות שבפועל טרם יצאה לפנסיה אומרת מירל'ה: "לקראת גיל 67 הגעתי למקום בו אני יכולה לא לעבוד, ולהביט אחורה על יותר מ-50 שנות עבודה. התמלאתי בסוג של אושר שאולי הוא מנת חלקם של קיבוצניקים – אני לא חייבת כלום לאף אחד, וה'צריך' נעלם מהלקסיקון האישי.

הייתה לי הרגשה תמימה שגם ה"קיבוץ" שמח בשמחתי. אני חושבת שחיכיתי לאיזה פרח בתא הדואר, אולי לשיחה אישית עם משאבי אנוש ולהפתעתי (אוי איזה אגוצנטרית…) אף אחד לא התייחס אלי. כשאיילת נכנסה לריכוז משאבי אנוש לאחר תהליך שכנוע מאוד רציני שלי, ולא רק שלי עם מוסדות הקיבוץ, כי באמת אנחנו זקוקים לכזה, ישבתי איתה על דברים שאני רואה כחשובים בתפקיד הזה. היותר קלים לביצוע היו בדיוק אלה של התייחסות בלבד (אפילו היו לי רעיונות למתנה…) ולצערי, לא זכיתי ליהנות מהדבר הפשוט ביותר ביחסי עובד מעביד בישראל.

בהזדמנות זו, לאור התהליך האישי שלי בהתארגנות לקבלת הפנסיה, שגם היא הייתה מאוד לא ברורה לי, בקשתי מהאחראים על כך, אבי, זהבה ואיילת לדאוג לתהליך יותר אישי ומסודר ואני מאחלת להם בהצלחה.

 ונושא אחר שאליו מתייחסת מירל'ה בנושא קהילתי ממבט מאוד אישי – "בגמילה שלי מהמעורבות האישית בקיבוץ ע"י היציאה מלהיות חברת המועצה, גיליתי לפתע, שכשאני לא נושאת תפקיד או לא במועצה, וממלאת בתפקיד החדש – הסבתאות, אני פתאום לא יודעת כלום על התהליכים שמתרחשים בסביבה שלי. לא תאמינו שבהצבעה האחרונה הצבעתי כמעט בלי לדעת על מה אני מצביעה.

בתהליך הזה שתיארתי, מצאתי את עצמי, פתאום עומדת בבעיה אישית על המשך בניית שכונת הבנים (שלב ג') שלולא המאמר של אייל ניסן בעלון האחרון, לא הייתי יודעת שהמשך הבניה יתעכב ב3-5 שנים כדי לקחת אוויר. מודה שחטפתי את הג'ננה של חיי. הרגשתי כאב פיזי. בעיקר מפני שאני הייתי זו שהזהירה את הקיבוץ במאמר בעלון על בניית 34 יחידות בפעם אחת, בפרויקט שכונת הבנים ב'. אני ידעתי שלא נוכל למלא את זה בבני קיבוץ מתחילת הרשימה ומילאנו באמת את הרשימה במאמץ רב, ע"י נכדים, ואנשים מסוף הרשימה – ויסלחו לי כולם – זה ממש לא אישי. אבל עכשיו, שסוף סוף נפתחה האפשרות שגם אני אוכל לבנות בגלל בשלות ילדי, נסגרה לי האפשרות שזה יקרה בקרוב. זה הדבר אולי היחיד שמכאיב לי היום בקיבוץ.

כי מעבר לכאב הזה, אני חושבת שגבעת חיים איחוד, היא דוגמא נפלאה לתהליך הפרטה ושינוי. למעט קלקולים פה ושם מדובר בתהליך מוצלח מאוד. לדעתי היכולת שלנו לא לשפוך בתהליך עדין זה את 'התינוק עם המים', זה הרבה בזכות הנשים שבתוכנו. יש פה חבורה גדולה ומגוונת של נשים חזקות בעלות רצון לתת, חלקן הרב פנסיונריות שעומדות כל הזמן על המשמר ומביאות את רוח הערבות ההדדית לכל מקום בחיינו. יש פה את המינון הנכון של חיי קהילה בשילוב מרחבו הפרטי והעצמאי של כל אחד ואחד".

"כשהייתי בקורס מזכירים (כשהתנועה הקיבוצית עוד הייתה בשפל גדול), הצגתי את ה'אני מאמין' שלי, שצורך האדם הבסיסי הוא בחיי קהילה ואני לא חוששת מפירוקו של הקיבוץ. הצורך בחברה, אנשים סביבך, אינטראקציה חברתית, הוא כה חזק שתמיד ימצאו אנשים שירצו להמשיך לחיות כך. יחד עם זו כמו בניקיון לפסח צריך לדעת ממה כדאי להיפרד ומה לשמור.

 אי אפשר לדבר עם מירל'ה בלי לדבר אפילו במעט ברשימה זו על נשים ותינוקות. מירל'ה גאה מאד בעשייה סביב הנושא הזה: "גבעת חיים איחוד הפכה למקום ידידותי ביותר לאימהות צעירות… בתחילה הקמתי את "פינה חמה", שהחליפה את מחויבותן של מרים פרינץ, מרים קשטן וחוה שפע לאישה היולדת. בהמשך הקמתי במועצה אזורית 'עמק חפר' את פרויקט "אם לאם בקהילה". בפרויקט זה אימהות ותיקות (שעוברות הכשרה מתאימה) נכנסות לביתן של אימהות צעירות בהתנדבות מלאה ללוות אותן ולעזור להן, והקשר יכול להמשך עד שנה שלמה. גבעת חיים איחוד ברוחב ליבה נותנת לנו את מקום המפגש לפרויקט הזה ללא תשלום. בעקבות הפרויקט "אם לאם בקהילה", רויטל ימין שמתנדבת בו, הרימה את פרויקט "הסיר החם" ליולדות בקיבוץ (אוכל טרי לאחר הלידה). ואחרונה חביבה יהודית פרנק שמאז נעוריה מלווה כל יולדת הרוצה בכך בימים הראשונים של התינוק בבית".

 מירל'ה לוקחת נשימה עמוקה. זה לא פשוט להגיד את הדברים אבל חשוב לה להגיד אותם ולסיים בנימה אופטימית: "אני מאחלת שיהיה לנו את הכוח להמשיך בתהליך שאנחנו עושים, ושתמיד נדע לשמור על קשרים אישים כדי לשמור על עצמנו ביחד ולבד."