חבריו של ליאור ארזי ז"ל מבקשים לפתוח את הכתבה באמרם כי על אף שהם מרוצים מאוד מאיך שיצא הגן שהקימו לזכרו ומכל התהליך המרגש, הם היו כמובן מעדיפים שלא היה קם מעולם.

כבר ביום שלאחר נפילתו בקרב היה להם ברור כי יקום גן בקיבוץ לזכר ליאור. החזון היה מקום בצלמו של ליאור: פינה צנועה, מקום פתוח ושקט, צמחיה ארצישראלית, מקום שאפשר לבוא עם חברים ולעשות קפה, מדורה ולשבת בשקיעה או בזריחה. גן מזמין ופתוח לכולם ובקיצור, מקום שליאור היה אוהב לשבת בו. 

שאלתי את חבריו על ליאור. 

"עבורי ליאור היה בן אדם של עשייה ויוזמה", אומר טל דוד. "תמיד מחפש הרפתקאות חדשות, בעל לו"ז צפוף ותמיד עושה משהו או בדרך לעשות משהו. בשנים האחרונות זה היה כרוך בעיקר בהצלת חיים או במבצעים מיוחדים. ליאור ואני היינו מתאמנים יחד אבל כמו שאמרתי – לתאם איתו מראש היה קשה, אז כשהוא היה פנוי הייתי קופץ על ההזדמנות ואני זוכר לא מעט פעמים שליאור הציע לי לרוץ בדיוק כשחזרתי מריצה. הרגליים כאבו כמה ימים, אבל זה היה שווה את זה". 

עבור איתמר סיטון, ליאור הוא אדם שכל אירוע פשוט הופך בחברתו לסיפור. "אחד שרק הנוכחות שלו, בלי שום דבר נוסף, מתבלת כל אירוע. הסיפור שאני רוצה לספר על ליאור הוא דווקא על מסורת שהייתה לנו, החברים, בשנים האחרונות: מאז הגיוס, בכל חודש אוגוסט, ליאור היה מתקשר בשעת צהריים מוקדמת ביום שישי ואומר 'צא מהבית, אני פה'. כבר מהחלון אני רואה את הפיאט פונטו שקיבל מאחותו מזוודת לימין, מוטות עם פחיות שימורים בקצה קשורים לגג ואני כבר יודע מה הולך לקרות בשעות הקרובות – קטיף סברסים! בהובלתו הבלתי מתפשרת שייטנו בחולות הפרדס ולא פסחנו על אף קקטוס. גדושים בסברסים ומלאים בקוצים חזרנו לקיבוץ ורק חיכינו לאוגוסט הבא". 

מיכאל צ'רבינקה נזכר: "בזכותו תמיד הרגשתי ילד, גם כאדם בוגר. היה משהו שובה בכנות שלו, בלי להתחכם, בלי לחשוב מה חושבים אחרים, כמו שזה. עולה לי בראש סיפור: אחרי מסיבה אליה הלכנו יחד, ישבנו לשתות קפה, ליאור הזמין שוקו משום מה ואז מישהו סיפר בדיחה וליאור התפוצץ מצחוק והעיף את השוקו שלו לכל עבר. הסתכלנו עליו בתדהמה והוא פשוט צחק ואמר – סליחה, פשוט התרגשתי". 

איתמר סיטון ממשיך ומספר. "מאז שאני זוכר את עצמי, ליאור היה בן-אדם שכל אירוע איתו הוא מעין סיפור. צחוקים, שטויות או כל מיני דברים שפשוט גורמים לך להתפוצץ מצחוק. לפעמים נראה כי 'אם זה לא היה מסוכן – זה לא היה מעניין'. למשל ברפסודיה ראינו את קו המצופים בכינרת והחלטנו (בניגוד להוראות) לשחות לשם בכל זאת. שקד, מדריך הנעורים שלנו, גילה את זה ומייד נבהל, החזיר אותנו לחוף ואסר עלינו לעלות על הרפסודה, כך שנאלצנו לבלות בכייף על החוף". 

שאלתי אותם על הרגע בו נודע להם על נפילתו של ליאור. 

טל היה בפעילות מבצעית בגבול הצפון כשזה קרה. "היו ימים מתוחים מאוד והיינו עסוקים מאוד. לעתים קרובות המפקד שלי היה קורא לי בשקט ושולח אותי למשימות מיוחדות שחייבו יציאה מהעמדה. ב-3 בנובמבר חשבתי שזו עוד משימה, אבל הוא פתח ואמר: 'חבר שלך, ליאור' ואני קטעתי אותו ואמרתי 'מת' והוא הנהן ואמר 'ארגנתי שיירה של ג'יפים שתבוא לאסוף אותך הביתה, תחזור אלינו לעמדה הבאה'. תוך שעה וחצי הייתי כבר בבית משפחת ארזי". 

מיכאל היה בקיבוץ, בסוף שבוע של הפוגה מהמילואים, "בן דוד שלי הגיע בסערה הביתה אחרי שראה את קציני העיר בשערי הקיבוץ, נכנס פנימה לתוך הבית וקרא לאמא שלי. אני זוכר שהרגשתי שמשהו לא תקין, אמי סימנה לי להיכנס פנימה בעיניים דומעות, נכנסתי והיא סיפרה לי. ישר יצאתי החוצה וניסיתי לעכל את הבשורה. חצי שעה לאחר מכן כבר היינו כל הכיתה אצל משפחת לס ואני התחלתי את סבב הטלפונים הנוראי ובישרתי לכל החברים שלא היו בקיבוץ. חיכינו שהקצינים יסיימו והלכנו לבית משפחת ארזי". 

ואז הם התחילו לארגן את הקמת "גן ליאור".

"כמה שבועות לאחר האסון, אספנו את כל החברים הקרובים מהבית", מספר מיכאל. "חילקנו אחריות בינינו, בנינו צוות מקצועי שכלל אדריכל, אגרונום, הנהלת חשבונות, לוגיסטיקה, אחראי גיוסים ופשוט התחלנו לתת גז". 

איתי אומר כי היה חשוב להם לתת לכמה שיותר אנשים לקחת חלק בהקמת הפינה, "בחרנו לעשות זאת בשיטת הגיוסים, כמו פעם בקיבוץ וליצור מקום שמערב את הקהילה וכך היה. הזמנו את כל חבריו של ליאור לשלושה ימי הקמה והגיעו 150 אנשים. זה היה בסוף פסח, בחום מטורף ובדיוק בתחילת העונה של נמלת האש החביבה. היה לנו חשוב לשמוע מכל אחד שהגיע, איך הוא הכיר את ליאור ומאיזה זווית הוא חווה אותו. היה לנו חשוב שכמה שיותר אנשים 'ישתלו פה צמחים באדמה'. הייתה חשיבות רבה במתן משמעות נוספת לכל פעולה ופעולה – ואפשר לראות את התוצאה. באדמה הזו יש משהו שאין באף מקום אחר. בכל אבן שהונחה כאן יש סיפור וכמות הדמעות שירדה כאן בימי הגיוס, חסכה לנו את ההשקיה הראשונה".