בטח יצא לכם להיתקל באחת או יותר מן התמונות שצילמה בעמוד הפייסבוק הקיבוצי, בתפאורת ערבי החג או בחלון הראווה שבחדר האוכל. לא תמצאו אותה מתהלכת בשבילים ללא אחד לפחות מצמד הכלבים שהיא מגדלת באושר גדול. למי שלא מכיר: ים סיטון, 25, בתם של הילה ומשה, נכדה של ימימה וברוך גשן, ואחות לסתיו, סטודנט למדעי המוח באוניברסיטת בן-גוריון; איתמר, שסיים שנת שירות כמדריך בכפר הנוער כנות; ויותם, שעולה לכיתה יב'. גרה בקיבוץ יחד עם בן זוגה, רועי.
ים, ברכות. איך את מסכמת את הלימודים?
תודה! סיימתי תואר ראשון בצילום וחינוך במרכז האקדמי "ויצו" שבחיפה. למדתי ארבע שנים, והרבה שואלים אותי "למה בכלל צריך ללמוד כל כך הרבה זמן בשביל ללחוץ על כפתור במצלמה?" אבל למען האמת זה קצת יותר מורכב מזה, מן הסתם. מצד אחד אני שמחה לסיים אבל גם חוששת כי איני יודעת מה יקרה איתי בעתיד, האם אמצא עבודה בתחום – אך אני מאמינה שיהיה בסדר. במהלך התואר קיבלתי תעודת הוראה, כך שאני יכולה להיות מורה לתלמידי בית–ספר יסודי עד תיכון לשיעורי אומנות, תולדות האמנות וצילום, כמובן. אני חושבת שקורס תוכנת ה"פוטושופ" (תוכנה לעריכה גרפית הנפוצה ביותר בעולם) היה הכי משמעותי עבורי, בגלל שזהו כלי פרקטי שישמש אותי בוודאות בהמשך דרכי. לצד זה, אהבתי מאוד ללמוד את מבואות החינוך, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, ואני חושבת שבקורסים האלה הצטיינתי במיוחד.
למה בחרת ללמוד דווקא את המקצוע הזה?
מאז ומתמיד אהבתי צילום ואני חושבת שזה בעיקר בזכות דודה שלי, אפרת אשל, שהיא צלמת מצליחה. עוד מאז שהייתי ילדה קטנה אני זוכרת שאהבתי להגיע לסטודיו שלה ולחטט במדפים. כמשפחה, תמיד נהנו מהתמונות שהיא צילמה לאלבומים המשפחתיים. מאוחר יותר, למדתי אומנות בביה"ס התיכון והתחברתי שם בעיקר לענף הצילום. בחרתי ללמוד במכללת "ויצו" חיפה בגלל השילוב עם לימודי החינוך. תמיד מצאתי את עצמי עוסקת בחינוך, גם כחיילת במערך הנפגעים של צה"ל וגם כמטפלת בגני הילדים של הקיבוץ במהלך תקופת הלימודים.
זכורה לך תמונה מיוחדת שצילמת? כזו שריגשה אותך וגרמה לך להזיע הרבה בשביל פריים אחד?
כן, במסגרת פרויקט הגמר צילמתי את יפתח ידיד. הנושא בו היה הקיבוץ כמקום שעדין שומר על אידיאליים וערכי עבודת כפיים ואדמה, שלצערי הולכים ונעלמים. אני חוששת שזו החממה האחרונה של העקרונות הללו בתוך החברה הישראלית. לכן בחרתי לצלם בחורים צעירים בזמן עבודה – במטרה להדגיש את אידיאל העבודה העברית כערך, אהבת הארץ ושלום, לפני שהאחרונה הפכה למילה גסה במחוזותינו. בתמונה יפתח משחק רפתן, כי משהו במראה שלו מאוד מזכיר לי את המקצוע הזה, והוא היה בשבילי סוג של דוגמן. כדי שהתמונה תצא טוב, גרמתי לו להגיע לרפת שלוש פעמים בשעה חמש בבוקר (!), שזו חתיכת הקרבה מצדו. הוא גם היה צריך לסחוב עגלים על הכתפיים ואני מניחה שהוא לא מת עלי בעקבות הפגישות הללו… אבל בסופו של דבר אני מאוד מרוצה מהתוצאה ואני מקווה שגם הוא, ואולי התמונה תפתח לו דלת לעולם הדוגמנות, מי יודע.
מהו סגנון הצילום המועדף עלייך?
אני עובדת בעיקר בצילום מבוים, כלומר אני בונה סיטואציה בראש ולאחר מכן "תופרת" אליה את המציאות. למשל, אני מחפשת את הדוגמן המתאים מתוך אנשים שאני מכירה מהסביבה שבה אני חיה, כמו במקרה הנ"ל. אני בוחרת מיקום מתאים, לפעמים בקיבוץ שלנו ולפעמים בקיבוצים אחרים. בנוסף, עלי לבחור את הבגדים והאביזרים שיתאימו למצב, וגם את התאורה הנכונה. בתחילת השנה הסתובבתי במשק עם גנראטורים כדי ליצור פלאשים שיאירו את התמונה. כתחביב, אני הכי אוהבת צילומי טבע. יצא לי כבר מספר פעמים לטוס לחו"ל בעקבות בעלי חיים ונופים שמעניינים אותי.
עד לאן הגעת במסגרת התחביב הזה?
הטיול הראשון שעשיתי למען המטרה הזו היה ללפלנד, לשם נסעתי יחד עם רועי כדי לצפות ולצלם את הפלא שנקרא "הזוהר הצפוני". אחר כך טסתי עם סבתא ימימה לטיול בר-מצווה מאוחר, בגיל 23, לספארי בטנזניה. בעקבותיו נסעתי שוב עם רועי, הפעם לספארי בדרום אפריקה; ולאחרונה חזרתי מתאילנד, גם שם תרנו אחר בעלי חיים וצילמנו פילים משוחררים בטבע, ואחרי חיפושים רבים גם מצאנו קופים מקומיים. היעד הבא שאליו אסע יהיה סין, שבה אני רוצה לראות ולצלם את דובי הפנדה.
מלבד צילום, אני יודע שיש לך אהבה חזקה מאוד לכלבים.
נכון, יש לי שני כלבים שאני חולה עליהם: פּיקֶה (הקרוי על שמו של כדורגלן קבוצת ברצלונה), לברדור מעורב וחתיך הורס! ורולי, האסקית סיבירית שהיא למעשה הכלבה של ההורים שלי, אך נקשרתי אליה במיוחד ומאז אני מאמצת אותה. האהבה לכלבים החלה אצלי בגיל חמש עת קיבלנו את בֶּרְלי, גור האסקי סיבירי של הכלבה שהייתה בבעלות רענן ועליזה הרמן. הוא היה איתנו 12 שנים, מאז שהייתי בגיל גן ועד שסיימתי יב', וליווה אותי במשך פרק מאוד ארוך ומשמעותי של חיי. לבסוף אבדו עקבותיו ואנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. חיפשנו אותו במשך זמן רב אך ללא הצלחה, והוא הותיר אותנו עם לב שבור. רולי היא למעשה היורשת שלו, משום שהיא דומה לו מאוד מבחינה פיזית, למרות שבהתנהגות היא קצת פחות מזכירה אותו כי היא יותר "משוגעת".
את בת לשבט הישראלי הגדול. איך זה לחיות ולהיות שייכת למשפחה כה ענפה בקיבוץ?
תראה, אני עובדת בגני הילדים מאז השחרור מהצבא, ובכל מוסד כזה יש נציגות למשפחה שלי. חלק מהילדים אפילו לא מצליחים להבין את הקשר המשפחתי ביני לבינם. בעיני זה מקנה תחושת ביטחון רבה, כי המשפחה סובבת אותי ותמיד יש ממי לבקש עזרה. זה נוח כשכולם קרובים, וזה משמח אותי. אני בטוחה שסבתא מרים וסבא ראובן הישראלי (סבים רבים שלי) גאים בנו, על כך שנשארנו בקיבוץ והמשכנו את דרכם ופועלם. כמו שאמרתי, הקיבוץ הוא מעבדה לאידיאליסטיים צעירים, ואנו מנסים לשמר זאת כמשפחה. שמעון הישראלי, אח של סבתי, מארגן מסע שורשים כל-משפחתי בעקבות מרים וראובן, אבות המשפחה. הטיול יחל בירושלים, מקום הולדתה של מרים, ומשם ימשיך לעמק חפר, כאן סבא רבא היה מורה של ילדי העולים החדשים ממדינות המזרח, ואני מניחה שיסתיים בגבעת חיים מאוחד, ממנה הגיע לכאן בשנים שלפני הפילוג. מדובר ב-44 נפשות המתגוררות בגבעת חיים איחוד, ואני מקווה שלא שכחתי אף אחד!
יש עוד משהו שחשוב לך לומר לקוראינו?
כן, לימודי אומנות בכלל וצילום בפרט, כרוכים במתן עזרה של הרבה אנשים הסובבים אותך. במהלך הלימודים ביקשתי סיוע פעמים רבות מאנשים פה, וקיבלתי המון. בתמורה – ניסיתי לתת בחזרה לקיבוץ באמצעות צילומי תמונות לחג המשק, לבר המצווה, לימי הזיכרון והחגים. זו הייתה דרך מאוד נעימה לעבור את הלימודים התובעניים הללו, וזכיתי לשיתוף פעולה גדול מצד הקהילה, שתמכה בי מאוד. בנוסף, במהלך הלימודים עבדתי בגנים, כאמור, כך שאני מכירה את כל הילדים מגיל ינקות ועד כיתה ה', וכפועל יוצא מכך – גם את הוריהם, סביהם וסבותיהם. הדבר קירב אותי מאוד לקהילה, ואני מקווה שגם בעתיד אוכל לחיות כאן ולתרום לכולם בחזרה.
*מה עם עוד צעירים? נשמח לשמוע מכם!
חיפוש בתוכנו
ארכיונים
קטגוריות
- 7 באוקטובר (34)
- אמנות ושירה מקומית (178)
- בטחון (25)
- בטיחות (37)
- ביקור בית (9)
- בנות ובני משק שחזרו (13)
- בנות ובני משק שעזבו (19)
- בריאות ורווחה (52)
- גינון (66)
- דבר המערכת (157)
- הנהלה (377)
- הפרטה (183)
- הקיבוץ של פעם (9)
- התנדבות (73)
- וידאו (22)
- ותיקים (191)
- חברות (80)
- חגים (14)
- חדר אוכל (6)
- חו"ל (1)
- חוגים (10)
- חיות (14)
- חיילים (30)
- חינוך (236)
- חירום (22)
- חניה (20)
- חקלאות (57)
- חשמל (27)
- טור דיעה (47)
- טיולים (48)
- יהדות (31)
- ילדים (150)
- כללי (952)
- לזכרם (235)
- לילדים (15)
- מועצה (10)
- מועצה אזורית עמק חפר (100)
- מזון (69)
- מחזורים (10)
- מטפלים/ות (13)
- מילה טובה (97)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מקום העבודה שלי (14)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (205)
- מתכונים (94)
- נדל"ן בקיבוץ (17)
- נוסטלגיה (255)
- נעורים (46)
- סביבה (163)
- סיפורים (125)
- ספורט (49)
- ספרים (23)
- סרטים (85)
- עובדים זרים (8)
- עיצוב הבית (7)
- ענפי הקיבוץ (67)
- עסקים (103)
- פוליטיקה (39)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (15)
- צעירים (103)
- קהילה (542)
- קורונה (39)
- קליטה (171)
- שיוך ונושאים קשורים (162)
- שכונת בנים (174)
- שנת שירות (2)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (11)
- תכירו (25)
- תכנון (171)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (66)
- תקשורת (35)
- תרבות (117)
מצא כתבות לפי תאריך פרסום
מרץ 2026 א ב ג ד ה ו ש 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31
תגובות אחרונות
- רעיה מירון על תפוז הזהב / תום שפע מעניק ל…
- תמנע אופיר על מכתב מהעוטף / שאול זיידמן
- נדב דרך על מסך מפריד בינינו / אדוה סינדליס
- דוד שרון על עונת ההדרים / ליאור אסטליין
- לאה אשכנזי הרץ על מסך מפריד בינינו / אדוה סינדליס
- עינת סיטרוק (בר שלום) על עונת ההדרים / ליאור אסטליין
- שמעון הישראלי על דבר העורכים / שלמה כהן
- יגאל מוהר על באיזולטור / שרון רשב"ם פרופ
- נויה לס על תפוז הזהב / שהם סמית מעבירה ל…
- טובה גבר על הספר של עמליה / נילי חלאבין ברות
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / אמיר דלומי מעביר ל…
- כמו מרק על סף רתיחה / ליאור אסטליין
- ברכות לאורווה החדשה / יאיר אסטליין
- ענף של איש אחד / שלמה כהן
- שנת השירות שלי – עודד אריאל / שלמה כהן
- עלינו / מורדי מורג
- שנת השירות שלי – נוי שרון / שלמה כהן
- לביבות תירס / בלהה זיו
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / תום שפע מעניק ל…
- תתכוננו, הוא מגיע / ליאור אסטליין
- הרפת ומשבר ענף החלב / שלמה כהן
- רקוויאם למחסור ה׳ / זיוה שקדי-רום
- בית חלומותיי / שלמה כהן
- בן של / שני הגלילי
- פשטידת ירקות על המחבת / בלהה זיו
- נדידת הענקים / שני הגלילי
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / דורון שניר מעביר ל…
- דבר מנהל הקהילה / שקד אביב
- סיכום ארבע שנות קדנציה / יוני ארי
- מתפתחים / ליאור אסטליין
- שיוך דירות: 23 שנים מאז היום הקובע / שמעון הישראלי
- הנגרים הכי צעירים / שלמה כהן
- מכתב מהעוטף / שאול זיידמן
- אמנות חברתית / שלמה כהן
- צריך לעשן / שרון רשב"ם פרופ
- מרק צ'ורבה הונגרי / בלהה זיו
- דבר העורכים / שלמה כהן
קטגוריות
7 באוקטובר אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות






אני סבא מאוד גאה
ימי שלנו דור רביעי למייסדי הקיבוץ עדיין רואה דברים רבים כמו מרים וראובן.
הפנים היפות עם גומות החן המקסימות מסתרים נערה צעירה ענווה מאוד מאוד מוכשרת.
יעידו כל כך כל מי שזכה ללמדה .
אהבת החי של ימי היא עזה ומציאותית . אפילו חיות הטרף חשות בזה ומתמסרות לעין המצלמה שלה ,כאומרות עוד מעט ונכחד ואת תעזרי להנציח אותנו.
בהצלחה נכדה האובה.