בטח יצא לכם להיתקל באחת או יותר מן התמונות שצילמה בעמוד הפייסבוק הקיבוצי, בתפאורת ערבי החג או בחלון הראווה שבחדר האוכל. לא תמצאו אותה מתהלכת בשבילים ללא אחד לפחות מצמד הכלבים שהיא מגדלת באושר גדול. למי שלא מכיר: ים סיטון, 25, בתם של הילה ומשה, נכדה של ימימה וברוך גשן, ואחות לסתיו, סטודנט למדעי המוח באוניברסיטת בן-גוריון; איתמר, שסיים שנת שירות כמדריך בכפר הנוער כנות; ויותם, שעולה לכיתה יב'. גרה בקיבוץ יחד עם בן זוגה, רועי.

ים, ברכות. איך את מסכמת את הלימודים?
תודה! סיימתי תואר ראשון בצילום וחינוך במרכז האקדמי "ויצו" שבחיפה. למדתי ארבע שנים, והרבה שואלים אותי "למה בכלל צריך ללמוד כל כך הרבה זמן בשביל ללחוץ על כפתור במצלמה?" אבל למען האמת זה קצת יותר מורכב מזה, מן הסתם. מצד אחד אני שמחה לסיים אבל גם חוששת כי איני יודעת מה יקרה איתי בעתיד, האם אמצא עבודה בתחום – אך אני מאמינה שיהיה בסדר. במהלך התואר קיבלתי תעודת הוראה, כך שאני יכולה להיות מורה לתלמידי בית–ספר יסודי עד תיכון לשיעורי אומנות, תולדות האמנות וצילום, כמובן. אני חושבת שקורס תוכנת ה"פוטושופ" (תוכנה לעריכה גרפית הנפוצה ביותר בעולם) היה הכי משמעותי עבורי, בגלל שזהו כלי פרקטי שישמש אותי בוודאות בהמשך דרכי. לצד זה, אהבתי מאוד ללמוד את מבואות החינוך, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, ואני חושבת שבקורסים האלה הצטיינתי במיוחד.

למה בחרת ללמוד דווקא את המקצוע הזה?
מאז ומתמיד אהבתי צילום ואני חושבת שזה בעיקר בזכות דודה שלי, אפרת אשל, שהיא צלמת מצליחה. עוד מאז שהייתי ילדה קטנה אני זוכרת שאהבתי להגיע לסטודיו שלה ולחטט במדפים. כמשפחה, תמיד נהנו מהתמונות שהיא צילמה לאלבומים המשפחתיים. מאוחר יותר, למדתי אומנות בביה"ס התיכון והתחברתי שם בעיקר לענף הצילום. בחרתי ללמוד במכללת "ויצו" חיפה בגלל השילוב עם לימודי החינוך. תמיד מצאתי את עצמי עוסקת בחינוך, גם כחיילת במערך הנפגעים של צה"ל וגם כמטפלת בגני הילדים של הקיבוץ במהלך תקופת הלימודים.

נדב יגודה

זכורה לך תמונה מיוחדת שצילמת? כזו שריגשה אותך וגרמה לך להזיע הרבה בשביל פריים אחד?
כן, במסגרת פרויקט הגמר צילמתי את יפתח ידיד. הנושא בו היה הקיבוץ כמקום שעדין שומר על אידיאליים וערכי עבודת כפיים ואדמה, שלצערי הולכים ונעלמים. אני חוששת שזו החממה האחרונה של העקרונות הללו בתוך החברה הישראלית. לכן בחרתי לצלם בחורים צעירים בזמן עבודה – במטרה להדגיש את אידיאל העבודה העברית כערך, אהבת הארץ ושלום, לפני שהאחרונה הפכה למילה גסה במחוזותינו. בתמונה יפתח משחק רפתן, כי משהו במראה שלו מאוד מזכיר לי את המקצוע הזה, והוא היה בשבילי סוג של דוגמן. כדי שהתמונה תצא טוב, גרמתי לו להגיע לרפת שלוש פעמים בשעה חמש בבוקר (!), שזו חתיכת הקרבה מצדו. הוא גם היה צריך לסחוב עגלים על הכתפיים ואני מניחה שהוא לא מת עלי בעקבות הפגישות הללו… אבל בסופו של דבר אני מאוד מרוצה מהתוצאה ואני מקווה שגם הוא, ואולי התמונה תפתח לו דלת לעולם הדוגמנות, מי יודע.

מהו סגנון הצילום המועדף עלייך?
אני עובדת בעיקר בצילום מבוים, כלומר אני בונה סיטואציה בראש ולאחר מכן "תופרת" אליה את המציאות. למשל, אני מחפשת את הדוגמן המתאים מתוך אנשים שאני מכירה מהסביבה שבה אני חיה, כמו במקרה הנ"ל. אני בוחרת מיקום מתאים, לפעמים בקיבוץ שלנו ולפעמים בקיבוצים אחרים. בנוסף, עלי לבחור את הבגדים והאביזרים שיתאימו למצב, וגם את התאורה הנכונה. בתחילת השנה הסתובבתי במשק עם גנראטורים כדי ליצור פלאשים שיאירו את התמונה. כתחביב, אני הכי אוהבת צילומי טבע. יצא לי כבר מספר פעמים לטוס לחו"ל בעקבות בעלי חיים ונופים שמעניינים אותי.

עד לאן הגעת במסגרת התחביב הזה?
הטיול הראשון שעשיתי למען המטרה הזו היה ללפלנד, לשם נסעתי יחד עם רועי כדי לצפות ולצלם את הפלא שנקרא "הזוהר הצפוני". אחר כך טסתי עם סבתא ימימה לטיול בר-מצווה מאוחר, בגיל 23, לספארי בטנזניה. בעקבותיו נסעתי שוב עם רועי, הפעם לספארי בדרום אפריקה; ולאחרונה חזרתי מתאילנד, גם שם תרנו אחר בעלי חיים וצילמנו פילים משוחררים בטבע, ואחרי חיפושים רבים גם מצאנו קופים מקומיים. היעד הבא שאליו אסע יהיה סין, שבה אני רוצה לראות ולצלם את דובי הפנדה.

מלבד צילום, אני יודע שיש לך אהבה חזקה מאוד לכלבים.
נכון, יש לי שני כלבים שאני חולה עליהם: פּיקֶה (הקרוי על שמו של כדורגלן קבוצת ברצלונה), לברדור מעורב וחתיך הורס! ורולי, האסקית סיבירית שהיא למעשה הכלבה של ההורים שלי, אך נקשרתי אליה במיוחד ומאז אני מאמצת אותה. האהבה לכלבים החלה אצלי בגיל חמש עת קיבלנו את בֶּרְלי, גור האסקי סיבירי של הכלבה שהייתה בבעלות רענן ועליזה הרמן. הוא היה איתנו 12 שנים, מאז שהייתי בגיל גן ועד שסיימתי יב', וליווה אותי במשך פרק מאוד ארוך ומשמעותי של חיי. לבסוף אבדו עקבותיו ואנחנו לא יודעים מה עלה בגורלו. חיפשנו אותו במשך זמן רב אך ללא הצלחה, והוא הותיר אותנו עם לב שבור. רולי היא למעשה היורשת שלו, משום שהיא דומה לו מאוד מבחינה פיזית, למרות שבהתנהגות היא קצת פחות מזכירה אותו כי היא יותר "משוגעת".

את בת לשבט הישראלי הגדול. איך זה לחיות ולהיות שייכת למשפחה כה ענפה בקיבוץ?
תראה, אני עובדת בגני הילדים מאז השחרור מהצבא, ובכל מוסד כזה יש נציגות למשפחה שלי. חלק מהילדים אפילו לא מצליחים להבין את הקשר המשפחתי ביני לבינם. בעיני זה מקנה תחושת ביטחון רבה, כי המשפחה סובבת אותי ותמיד יש ממי לבקש עזרה. זה נוח כשכולם קרובים, וזה משמח אותי. אני בטוחה שסבתא מרים וסבא ראובן הישראלי (סבים רבים שלי) גאים בנו, על כך שנשארנו בקיבוץ והמשכנו את דרכם ופועלם. כמו שאמרתי, הקיבוץ הוא מעבדה לאידיאליסטיים צעירים, ואנו מנסים לשמר זאת כמשפחה. שמעון הישראלי, אח של סבתי, מארגן מסע שורשים כל-משפחתי בעקבות מרים וראובן, אבות המשפחה. הטיול יחל בירושלים, מקום הולדתה של מרים, ומשם ימשיך לעמק חפר, כאן סבא רבא היה מורה של ילדי העולים החדשים ממדינות המזרח, ואני מניחה שיסתיים בגבעת חיים מאוחד, ממנה הגיע לכאן בשנים שלפני הפילוג. מדובר ב-44 נפשות המתגוררות בגבעת חיים איחוד, ואני מקווה שלא שכחתי אף אחד!

יש עוד משהו שחשוב לך לומר לקוראינו?
כן, לימודי אומנות בכלל וצילום בפרט, כרוכים במתן עזרה של הרבה אנשים הסובבים אותך. במהלך הלימודים ביקשתי סיוע פעמים רבות מאנשים פה, וקיבלתי המון. בתמורה – ניסיתי לתת בחזרה לקיבוץ באמצעות צילומי תמונות לחג המשק, לבר המצווה, לימי הזיכרון והחגים. זו הייתה דרך מאוד נעימה לעבור את הלימודים התובעניים הללו, וזכיתי לשיתוף פעולה גדול מצד הקהילה, שתמכה בי מאוד. בנוסף, במהלך הלימודים עבדתי בגנים, כאמור, כך שאני מכירה את כל הילדים מגיל ינקות ועד כיתה ה', וכפועל יוצא מכך – גם את הוריהם, סביהם וסבותיהם. הדבר קירב אותי מאוד לקהילה, ואני מקווה שגם בעתיד אוכל לחיות כאן ולתרום לכולם בחזרה.
*מה עם עוד צעירים? נשמח לשמוע מכם!