מתי יצא לכם לשמוע בפעם האחרונה תקליט? מתי יצא לכם לשמוע בפעם האחרונה תקליט המתנגן על גרמופון? אם התשובה על השאלה הראשונה היא "במאה ה-20" ואם התשובה על השאלה השנייה היא "במאה ה-19", אז תדעו שיש כאן בקיבוץ משפחה שיכולה לעשות את זה בכל ערב.

עדי ועמית תירוש, או "משפחתירוש" כפי שהם מכונים במערכת העלון, מארחים אותנו באמצע הערב, באמצע השבוע, באמצע השרב בדירתם. "חשוב מאוד לכתוב שזה הבית של וילי ומטה", מדגישה עדי. "אני תמיד חשה החמצה שלא הספקתי להכיר אותם" ומיד אנו שוקעים בהעלאת זכרונות על וילי, הסנדלר המיתולוגי של גבעת חיים איחוד ומטה, שדורות של ילדים מקשרים אותה אל האספקה והטעם המתוק שסיפקה. באופן אינסטינקטיבי, העיניים שלנו מחפשות ליד הדלת נעלי "יגואר".

אבל רגע, רגע, אנחנו רק מתיישבים על הכורסאות הנוחות ושותים סודה קרה שעמית מכין וזה השלב לעזוב את ענייני הדירה ולעבור לשאלה המעניינת באמת –  איך הכרתם?

אז ככה: לפני כעשור, שניהם למדו תקשורת במכללת ספיר, עמית התגורר בשדרות ועדי במפלסים ובהמשך עברו יחד לגבים. "זו הייתה היכרות תחת אש, תמיד היו ברקע רקטות ופצמ"רים", מחייך עמית. ויש כמובן מורשת קרב. "באחת הפעמים היה 'צבע אדום', היינו באוטו ועזבנו אותו באמצע הכביש עם מנוע פועל ומכיוון שלא היה מחסה זמין, פשוט פרצנו לבית סמוך, רק כדי להיתקל בדייריו החצי-ערומים. הם לא היססו והזמינו אותנו לממ"ד שלהם", משחזרת עדי.

על השאלה למה דווקא שם, עמית מספר על ההליכה בעקבות החלום. "האמת היא שגם רציתי להתרחק קצת מהקיבוץ אבל בעיקר להגשים את חלום הרדיו שלי. אני אוהב מאוד רדיו ולכן הלכתי ללמוד במגמת רדיו בספיר. במסגרת הלימודים עוברים שם התנסות מעשית במגוון מקצועות הרדיו כמו שדרן, קריין, עורך והיה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות". היום הוא יודע שיתכן והחלום יישאר רק חלום. "רק מעטים מצליחים להתפרנס מזה ומכיוון שאנחנו גרים פה, יש בעייה נוספת שאנחנו רחוקים למדי מתחנות רדיו". עד לאחרונה עבד בתחומי שיווק ותוכן באתר "למטייל" ובעקבות משבר הקורונה הוא יוצא לדרך חדשה. "אני סומך על עצמי שאמצא את דרכי, הנה, כבר יש לי רזומה של כותב בעלון".

עדי, במקור ממושב מבקיעים הסמוך לאשקלון, נמצאת בישורת האחרונה של ההריון השני ומזה כעשור נמצאת בתחום החינוך.

"עבדתי בחינוך הקיבוצי הבלתי פורמלי בכפר עזה, שער הגולן, מעברות וכאן", היא מספרת. "עבדתי שלוש שנים בארגון הנוער של 'לתת', שם מחנכים בני נוער ליזמות, מנהיגות ולמעורבות חברתית, בעיקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות ובפריפריה. היום אני עובדת במועצת עמק חפר כאחראית על ארגון אירועי הנוער המועצתיים. אני מתעסקת בהכל – טיולים, ארגון, רכש, כספים וכעת אני בשמירת הריון".

בואו נחזור קצת אל הבית, הבית של וילי ומטה. "כשקיבלנו את הבית, הבנו שצריך לשפץ, אבל שיישאר בתחום השיפוץ ולא בנייה, כי אנחנו שומרים כסף לשיוך", מתארת עדי. אנחנו אוהבים מאוד את הבית הזה, זה בית עם אופי".

אה, לא סיפרנו עדיין. לאבא של עדי יש את "הענתיקה של מוטי", האנגר של רהיטי ופריטי וינטג' במושב מבקיעים ואת זה מבינים מיד כשנכנסים. על הגרמופון כבר שמעתם ויש פינת מוזיקה עם הרבה כבוד, והיא מתהדרת ברדיו מאסיבי שהיה פריט חובה בכל בית ישראלי במאה שעברה – כזה עם אותיות קיריליות. תקליטים תלויים זה לצד זה ואם במקרה אתם מתכוונים להיפטר מאוסף התקליטים הישנים שלכם, עמית יציע לו בית חם בשמחה.

"בכל יום הולדת, עמית מקבל מאבא שלי פריט יוקרתי מהחנות וחוץ מזה, אחת לכמה זמן, אנחנו עוברים שם כדי לבחון את הפריטים שהגיעו ומרוקנים להם מדפים", מדגישה עדי ואנחנו כבר במטבח – ובום, על המדף ניצבת בגאון מנשקה של סבתא מרים (אמא של טלי). סביר להניח כי 94.8 אחוזים מהקוראים שורות אלו, אכלו לא פעם אוכל שהגיע במנשקה. (והסליחה עם תריסר הקוראים שלנו מתחת גיל 40).

"היה חשוב לנו לעצב בית שאין בו עומס, שייתן תחושה פתוחה, מינימלית. הכל על רגליים, כדי שניתן יהיה לנקות ויוריד תחושת כבדות. הצבעים השולטים הם אפור-לבן-שחור, מה שמאפשר לחפצים המיוחדים באמת לבלוט ולתת תשומת לב, סיפור ועניין", אומרת עדי ואז, בשקט, הם פותחים את חדר הילדים בו ישן עומר המתוק שינה עריבה. "גם הצעצועים של עומר הם מהחנות, וינטג' אורגינל, הצעצועים הכי איכותיים שיש והם מחזיקים מעמד בגבורה אצל ילד שובב כמו עומר".

אחר כך אנחנו יוצאים אל החצר, שגם בחושך אפשר לראות עד כמה היא נעימה. יש שם עץ לימון מורכב ומיוחד שנטע וילי, יש שם עץ מנגו המתנשא כמעט לגובה של מגדל המים, יש דשא שעמית שתל וכל פינה מספרת על טיפוח ביד אוהבת.

זהו, הגיע הזמן, אנחנו אומרים תודה ולהתראות ויוצאים מהבית של וילי ומטה, אל השרב שמחכה בסבלנות.