עמוס צימרמן, בן 35, גר בתל אביב, בן הקיבוץ, הוציא השנה את אלבום הסולו השני שלו. לאחר יציאתו, טס לסיבוב הופעות בגרמניה, וכעת הוא ממשיך להופיע ברחבי הארץ, עם ובלי להקת הליווי שלו, ומתחיל לעבוד על חומרים חדשים. משה נתיב תפס אותו לשיחה מרתקת בנושא.

למה בחרת להוציא תקליט ויניל?

הרוב המכריע של רכישת מוזיקה והאזנה למוזיקה מתרחש בימינו דרך האינטרנט (בסטרימינג). המוצר הפיזי כבר כמעט עבר מן העולם כליל. בעוד דיסקים כבר באמת כמעט ואף אחד לא קונה, דווקא תקליטים חזרו בשנים האחרונות לתמונה. פוריטנים של סאונד קונים אותם כי יש להם אופי פחות דיגיטלי, אבל בעיקר התקליטים עוד איכשהו בתמונה בקטע נוסטלגי, "רטרו". יש בהם משהו מאוד רומנטי. אז היום נוצר מצב שאו שלא מוציאים מוצר פיזי בכלל, או שמוציאים קצת, ומי שמוציא, מתלבט בין תקליט לדיסק לגם וגם. אני החלטתי תקליט, זה גם סוג של הגשמת חלום. אני מאוד אוהב תקליטים ואנשים שרוכשים תקליטים עושים זאת כי הם באמת אוהבים מוזיקה, להאזין למוזיקה. יש לאדם חיבור עם תקליט שאין עם סטרימינג (דרך האינטרנט), חיבור מחייב יותר ועמוק יותר.

למה השירים בתקליט הם רק באנגלית?

לשיר באנגלית בארץ זה משהו שכבר מזמן הפך לנפוץ. הייתי מהמר שכמעט חצי מהלהקות שמופיעות במועדוני ההופעות התל אביביים וגם הלא-תל-אביביים עושות זאת בשפה האנגלית. העולם נהיה כפר גלובלי ומוזיקאים צעירים נחשפים להרבה יותר מוזיקה לועזית. פעם היית שומע מוזיקה באנגלית רק ברדיו או אם היית קונה תקליטים של להקות מחו"ל, בעוד מוזיקה בעברית היתה בכל מקום. זה שונה היום, וזה כבר היה שונה כשאני התחלתי ליצור מוזיקה. כשאתה יוצר באנגלית, הקהל הפוטנציאלי שלך הוא העולם כולו וכשאתה יוצר בעברית, אתה מגביל את עצמך לדוברי עברית. בנוסף, אני מרגיש ששפה "מבקשת" סגנון מוזיקלי באופן טבעי, ועברית מבקשת סגנון… ובכן… ישראלי. כאחד שמושך אותו ליצור בסגנון יותר "אמריקאי" אולי אפשר לקרוא לזה, אני שם לב שהשפה האנגלית "מתלבשת" על הסגנון הזה יותר בטבעיות. הרבה יותר מילים שהן מילעיל (בעברית יש יותר מלרע), עיצורים יותר רכים והתגלגלות יותר "נוסעת" או "זורמת". הבחירה לשיר באנגלית היתה אצלי מאוד טבעית. אני יוצר קצת בעברית אבל זה כרגע רק למגירה.

כמה – או מה – ממה ששומעים הוא שלך?

באלבום החדש יש 10 שירים ואת כולם כתבתי והלחנתי. ההפקה המוזיקלית היא שלי, כולל שני עיבודי כלי מיתר, עיבוד חצוצרה, עיבוד חליל צד ועיבוד קרן יער. שאר הכלים הם גיטרות, בס, תופים, פסנתר ומפוחית, ואלו כלים שלנגנים שניגנו בהם היתה יותר השפעה לגבי התוצאה הסופית, אבל במסגרת מנחה שלי כמפיק מוזיקלי בשיר Just for a While שרה איתי נטלי גבע ובשיר All That Snow שרה איתי מיה יוהנה מנחם. זהו גם שיר שבו גבע אלון מנגן על גיטרת לאפ-סטיל. לאורך האלבום מנגן אמיתי וילק על הבס, גון אמיר על התופים, יאיר ורמוט על פסנתר וקלידים ותום הר-נוי על גיטרה חשמלית. אני ניגנתי על גיטרה אקוסטית, קלאסית ומפוחית, וכמובן שרתי. מתן אשכנזי שגם מיקסס את האלבום ועשה לו מאסטרינג, תרם קולות רקע בחלק מהשירים יחד עם אמיתי. הקרדיטים המלאים לכל שיר נמצאים בעטיפת האלבום וגם בעמוד ה"בנדקמפ" של האלבום.

מתי התחלת ליצור?

מילים של שירים אני חושב שהתחלתי לכתוב קצת בחטיבה. אני זוכר את עצמי כותב שירים ראשונים מולחנים בתיכון. לא ממש עשיתי איתם כלום, והם לא שמורים אצלי על הנייר או בהקלטות כלשהן. בזמן הצבא כתבתי את השירים הראשונים שממש כבר הקלטתי במכשירי הקלטה ביתיים סקיצות שלהם, ואני עד היום מבצע אותם.

ממי, או ממה, בעיקר, הושפעת?

אם הכוונה להשפעות מוזיקליות, אז היו הרבה מהן עד לרגע שבו התחלתי ממש לכתוב שירים משלי, וגם היו הרבה מהן לאורך השנים ועד היום. אני עדיין מושפע מדברים חדשים שאני שומע, גם אם הם ישנים אך חדשים לי. המוזיקה הראשונה שהייתי מאזין לה, עוד בכיתות ד'-ה'-ו' נאמר, היתה: אתניקס, גרין דיי, הוטי והבלואופיש, משינה ומה שהתנגן ברדיו בניו ג'רזי כשגרתי שם עם המשפחה לשלוש שנים. אחר כך בארץ הגיעו לחיי אואזיס, אר.אי.אם, רדיוהד, בוב דילן, לד זפלין, פינק פלויד, החברים של נטאשה, איפה הילד, אהוד בנאי, ועוד עשרות אמנים ישראלים ולועזיים שגמעתי בשקיקה גדולה בתקופת החטיבה והנעורים. כשהתחלתי לכתוב שירים משלי, דומני שהאזנתי הרבה לבק ולניל יאנג. קצת מאוחר יותר גיליתי את המוזיקה של גבע אלון, שכננו ממעברות, שמאוד השפיעה על הכתיבה שלי. עוד אמנים שאני יכול לומר שהשפיעו עליי מאוד לאורך השנים ועד היום: ברט יאנש, ניק דרייק, אליוט סמית, רופוס וויינרייט, מיי מורנינג ג'אקט, ווילקו ולואו.

איפה יצרת?

את רוב השירים שבאלבום החדש כתבתי בתל אביב, שם אני גר ב-10 השנים האחרונות. שניים-שלושה מהם נכתבו כשעוד גרתי בקיבוץ. ההקלטות של האלבום נעשו באופן מאוד מקוטע לאורך שש שנים, מ-2012 ועד 2018. זה היה תהליך מאוד לא רציף ובין שלב לשלב היתה הרבה עבודת עריכה שלי בבית. אני מאוד לא ממליץ לעבוד בצורה כזו – עדיף בהרבה להקליט אלבום בצורה מרוכזת ורציפה כדי לקבל יותר אורגניות ולהישאר בזרימה אחידה של עבודה. אבל ככה יצא, והאמת שההרגשה שמתקבלת היא של אלבום שלם ולא של אוסף לא קשור של שירים ונגנים. אני מאוד מרוצה שהצלחתי להגיע לתוצאה כזאת על אף התהליך הארוך והמסורבל.

למדת פעם פיתוח קול?

לא, האמת. אולי זה באמת יעשה לי טוב. אני ממליץ על יניב הורוויץ כמורה למי שמעוניין, על אף שלא למדתי אצלו. הוא זמר מדהים בעיניי והוא נתן לי כמה טיפים לאורח החיים.

האם לך, כיוצר, יש שירים שיותר מייצגים אותך מאחרים? האם הסביבה המאזינה גורמת לך לאהוב או להיות מחובר לשיר כזה מאשר לאחר?

אני חושב שכהגדרה, יש יותר שירים שלא מייצגים אותך, מאשר כאלו שכן. הרי אם לרוב השירים שלך יש אופי מסויים, וזה האופי המייצג, כולם פחות או יותר ייצגו אותך, ויהיו כמה שירים שלא שייכים לרוב הזה, שיהיה אפשר לומר שהם דווקא שירים לא-מייצגים. מצד שני, בהחלט אפשר לבחור כמה שירים שיהיה אפשר לומר שאם מאזינים להם, מבינים את הסגנון הכללי של המוזיקה שלי. בדרך כלל שירים כאלו ייבחרו כסינגלים, ואכן מתוך האלבום האחרון היו שניים כאלו: It's Easy ו-Just for a While. הם קיבלו השמעות יפות ברדיו, בעיקר בתחנה "כאן 88" שהיתה פעם "88FM". אני לא חושב שהסביבה המאזינה גורמת לי להיות מחובר אליהם יותר, אולי דווקא כי הם ה"להיטים" וה"מייצגים". אבל אולי באמת אפשר לומר שהסביבה המאזינה גורמת לאמן להתחבר פתאום לשיר מסויים. כדוגמא, בן גולן שעכשיו גר בקיבוץ, ביקר באולפן במעברות בשלב המיקסים והקשיב קצת לחלק מהשירים שמתן אשכנזי, טכנאי המיקס, השמיע לו. הוא מאוד אהב אחד מהם וכשפגש אותי כמה ימים מאוחר יותר, סיפר לי על כך. מבחינתי זה היה שיר שולי באלבום, שלא הייתי בטוח עד כמה הוא מעניין, והעובדה שהוא קיבל מחמאה ממוזיקאי אחר שאני מעריך, אולי גרמה לי קצת להסתכל עליו באור חיובי יותר. קשה מאוד כאמן לדעת דברים לגבי המוזיקה של עצמך – אם השיר טוב יותר או פחות, אם הוא מעניין, אם הוא נשמע בכלל טוב. לא חסרים סיפורים על להיטים ענקיים שהאמן לא חשב שיצליחו כל כך, ואם היה צריך להמר היה בוחר בשירים אחרים.

מה תחושתך, כשאתה משתתף באורח פעיל (מנגן, על הבמה), בערב חג של גבעת-חיים? תחושת בית? מקצוען-כלייזמר? משהו אחר? אשמח אם תרחיב.

אני כבר לדעתי 7 שנים מפיק מוזיקלית את חג העצמאות בקיבוץ, ויצא לי גם כמה פעמים לעשות גם את חג שבועות. תמיד יש לי תחושה של בית בקיבוץ, ואני שמח על כך שהחגים האלו הם עורק חיבור בשבילי לקהילה שאני כרגע כבר לא חלק ממנה ביומיום. יש כמובן גם את הפן המקצועי; אני מגיע לחגים האלו הכי מקצועי שאני יכול, כדי שהתוצאה תהיה טובה לכולם – לקהל כמובן, לצוות המארגן וגם לזמרים ולנגנים שמשתתפים. השנה היו איתי מעיין זילבר ויהל רז על הגיטרה ועל הבס, שניהם תלמידי בית ספר, וזה הזכיר לי שגם אני בגילם השתתפתי בחגים ולמדתי המון. אלו היו הפעמים הראשונות שלי על במה. אז יש בזה ערך חינוכי גדול לפי דעתי, הזדמנות להעביר הלאה את הידע שלי ל"דור הבא". בסך הכל הייתי מסכם את זה כעבודה קשה כל שנה (הכוללת הרבה חזרות והכנה של עיבודים ותזמורים בבית) אבל מאוד מתגמלת. המופע עצמו תמיד כיף ויש תחושה אדירה של קהילתיות ושמחה.

לדף הבית של עמוס