דינה ורותם גרינשפן שוכרים כשנה דירת שיכון ותיקים הסמוכה לנווה-נועם. הרשיתי לעצמי לשאול אותם כמה שאלות, כדי לאפשר גם לכם להכיר משפחה צעירה המנסה לתקוע כאן יתד

 

ספרו קצת עליכם

דינה: "נולדתי למשפחה דתית ביקיר, ישוב סמוך לאריאל בשומרון, המתאפיין באוכלוסייה ליברלית כשאנשי הישוב מתונים פוליטית ורובם כאלה שרצו לבנות בית נוח ומרווח, במחיר סביר ובסביבה עם אוויר נקי. אני הצעירה מבין ארבע בנות. שתיים מהן מתגוררות ביקיר, נשואות עם משפחות ואחת חזרה בשאלה כמוני, נמצאת בקיבוץ העירוני בשדרות ומעורבת בפרויקטים חברתיים וקהילתיים.

למדתי באולפנה, שם רוב הבנות הלכו לשירות לאומי, אבל אני החלטתי להתגייס לצה"ל שם עשיתי תפקיד פיקודי בהוראת יהדות ומורשת קרב בקורס גיור לחיילים עולים והנחלת ערכי מסורת גם לאחרים.

לדעתי, כל חייל צריך לעבור קורס כזה ללא קשר לגיור או דת.  לא עשיתי טיול גדול לאחר הצבא. חזרתי לגור בבית ההורים והתחלתי לעבוד, ומאוחר יותר עברתי לגור עם חברה טובה בירושלים וחזרתי בשאלה. נוכחתי שאפשר לחיות חיים משמעותיים ומוסריים ללא דת ושדבר רע לא קורה. זה קרה בהדרגה: השתמשתי בטלפון בשבת, אח"כ טלוויזיה ובהמשך גם נסעתי בשבת. עם גילוי מחלתו של אבי חזרתי קצת ל"מקורות" והחלטתי להתאים את הדת אלי ולהתמיד בדברים שידעתי שאוכל להתמיד בהם. למדתי אדריכלות באריאל וגרתי במעונות סטודנטים, כמה דקות מביתה של אמא ואח"כ עברתי למרכז ועבדתי במשרד אדריכלים. היה לי חלום שהגשמתי ללמוד תפירה ובזכותו התחלתי לעבוד כמנהלת ייצור במתפרת ציוד בטחוני בכניסה לקיבוץ. אני גם תופרת במגמה למכור את מעשה ידי. אמי, עלתה מטורונטו לקיבוץ סעד בגיל 17, שם הייתה באולפן ועבדה בהנהלת חשבונות לצד עיסוקה בציור. (ציוריה תלויים על קירות דירתם של דינה ורותם). אבי ז"ל, שהיה דמות מרכזית בחיי, עלה מאיזמיר בתורכיה, ממש כמו אמא של רותם והיה בעלים של סופרמרקט גדול בקניון של קרני שומרון, שהיה מקום מפגש לרבים מתושבי השומרון ובו עבדו יהודים וערבים יחד. להלווייתו הגיעו בשעת ערב כ-2,000 איש ובמהלך השבעה הגיעו אנשים שלא הכרנו וסיפרו לנו איך אבי סייע להם, כלכלית ואישית ללא ידיעת המשפחה".

unnamed (1)

רותם: "אנשים רבים היו ניגשים אלי בישוב וסיפרו לי איזה איש טוב היה אבא של דינה וכמה חבל שלא זכיתי להכיר אותו. היינו יכולים להסתדר מצוין בגלל תחביבים ותחומי עניין משותפים".

רותם, מה עבר עליך בעשור האחרון?

"לאחר הצבא נסעתי לשנה בקנדה, שם עבדתי וחסכתי כדי ללמוד הנדסה, אבל כשחזרתי לארץ התברר לי שללימודי הנדסה צריך תעודת הנדסאי.

למרות הפרעות הקשב והריכוז הקשות שלי, לא ויתרתי לעצמי והלכתי על המסלול הארוך: שנתיים לימודי הנדסאי מכונות ועוד ארבע שנים לימודי הנדסה. בין לבין גם עשיתי מכינה והוצאתי תעודת חשמלאי מוסמך.

בסך הכל למדתי כשמונה שנים, כשרוב הזמן אני "מבלה" עם הספרים ועובד קשה כדי לעמוד בדרישות הלימודים. בשנה האחרונה ללימודים, דינה התחילה איתי באתר היכרויות באינטרנט. כמה חודשים לפני סיום הלימודים, נפגעתי משער ברזל שעף עלי בסופה בתל אביב, השער נחת עלי והטיח אותי על האספלט. סבלתי מדימום מוחי ואושפזתי לכמה שבועות ולדברי הרופאים, זה נס שהנזק הרפואי הכמעט יחיד שנותר הוא איבוד חוש הטעם והריח. דינה עזרה לי מאוד בלימודים באותה התקופה. את העמידה בדרישות לסיום הלימודים אני זוקף במידה רבה לסיוע שלה. לאחר מכן השתלבתי בחברה המייצרת פתרונות רובוטיים לתעשייה. היינו מקבלים דרישות מתעשיות שונות ואותגרנו למצוא את הפתרון היצירתי, האוטומטי והיעיל ביותר. זו הייתה עבודה בלחץ של עמידה בדרישות קפדניות ולו"ז מחייב עבור חברות כמו "סודה-סטרים" ו"אלקטרה מזגנים", מה שחייב התמסרות והשקעה גדולה לאורך כשלוש שנות עבודתי".

איך הגעתם לקיבוץ?

דינה: "בטלפון הראשון שלנו, רותם הבהיר שהוא מתכוון לחזור לקיבוץ ושאם זה לא מתאים לי אז נסיים בשלב זה. אני התניתי את החיים המשותפים בכך שיהיה לנו מטבח כשר ושבכל ערב שבת נעשה "קידוש". שנינו הסכמנו ומאז אנחנו יחד".

רותם: לכל אחת שיצאתי ברצינות, הבהרתי שאני חוזר לקיבוץ ולא מתכוון לוותר על כך בשום תנאי. חיפשתי מקום עבודה קרוב יותר לקיבוץ והתקבלתי לעבודה בפלסאון במעגן מיכאל, שם אני נמצא כבר שנה בתחום הפיתוח הטכני. מוזר לי לעבוד כשכיר במפעל קיבוצי בקיבוץ שיתופי. הכל שונה מאוד מאוד –  למשל, יצירת מכונה במסגרת פרויקט חינוכי לילדי הקיבוץ שצריך היה להכין, או שחברי קיבוץ הולכים ל"שעת אהבה" עם ילדיהם באמצע היום. בעשרה לארבע "הכל נופל מהידיים" כי צריך ללכת הביתה או לאסוף את הילדים מהגנים. למדתי לקבל את זה ולחיות עם זה. בפלסאון כל חבר קיבוץ מקבל תקציב ללא קשר לעבודתו ומנהל המפעל מקבל כמו עובד הנקיון. הצד החברתי מפותח מאוד, עושים "על האש" ונפגשים הרבה באווירה טובה".

unnamed

דינה: "זה לא שהייתה לי בחירה לאיזה קיבוץ לעבור. זו הייתה עובדה מוגמרת שאם אני עם רותם, זה המקום אליו אני עוברת. באתי מישוב כפרי ואני אוהבת את אורח החיים והקהילתיות. העדפתי מקום כזה על חיים בעיר. אני מרגישה פה בבית ואוהבת את המקום והאיזור. החיים הקיבוציים קצת מאתגרים מבחינת ההחלטות שצריכות להתקבל בשיתופיות והקונפליקטים שצומחים מחילוקי הדעות, אבל כולנו קהילה אחת עם מטרה אחת וזה קצת כמו משפחה אחת גדולה".

רותם: "אנחנו רוצים מאוד להקים כבר את הבית שלנו, מקום שיהיה שלנו ונוכל לטפח אותו ולדאוג לו, עם גינת ירק, מקום שבו אוכל לנגר ולבנות דברים כמו שאני אוהב. מקווים ששכונה ג' תוקם במהרה".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896