כל מי שמגיע באופן קבוע או מזדמן פוגש אותה בתנועה או ליד שולחן מותגי החטופים – אנרגטית, אכפתית, דוחפת ומחוייבת לעניין החטופים במקסימום.

לואיז גבע, בת-זוגו של מונטי יגר, החלה להפגין בבלפור (ירושלים) נגד ההפיכה המשפטית מיד עם תחילתה אך כיום, כבר שנה שלמה מדי ערב, היא מפגינה בגשם, רוח חמסין או סערה בצומת העוגן עם כמה שותפות מעמק-חפר למען החזרת החטופים. מה שהחל כמאמץ של בודדות, הפך להפגנות המוניות גם בזכותה.

"עליתי מאוטווה בקנדה בשנת 1974", היא מספרת. "אבי הגיע לשם בגיל 12 מאוקראינה ואמי נולדה בקנדה להורים מליטא. אחי הבכור (כעת בפנסיה) היה מורה בתיכון ואחותי שהיא טייסת, הייתה היהודייה הראשונה שעבדה כקברניטה באייר-קנדה. סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית ותואר שני בספרנות ומרכזי מידע. בגיל 50 למדתי עבודה סוציאלית בבר-אילן וזה הוא עיסוקי".

היא אמא לשירה (46) המתגוררת עם שלוש בנותיה ומשפחתה באנגליה, נטלי שגרה בגעש עם בעלה ושני ילדיה ובתה האמצעית היא הדר, צעירה עם צרכים מיוחדים המתגוררת בכפר האנתרופוסופי "בית אורי" בעפולה.

לואיז ובן-זוגה לשעבר הגיעו לחיפה ולאחר מספר שנים עברו לעין-החורש, שם חיו כ-15 שנים ולאחר מעבר בכמה ישובים בעמק-חפר וגירושין, עברה בשנת 2006 לגבעת-חיים איחוד, לאחר שטובה וליונל עשו שידוך מוצלח בינה לבין מונטי.

לפעילות חברתית הגיעה לואיז לאחר לידת הדר, שאובחנה עם צרכים מיוחדים. "הייתי אמא אקטיבית מאוד, כשבין השאר הייתי ממקימי 'אהדה', ארגון להורים לילדים עם צרכים מיוחדים בקיבוצים".

היא כיהנה כיו"ר הארגון במשך כחמש שנים ויצרה שילוב עם הורים אחרים לקידום פעילות מתאימה לילדים עם צרכים מיוחדים באיזור. בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90, היא הייתה בוועדת הרווחה של עמק-חפר והשתלבה בפיתוח פעילות לילדים בעלי צרכים מיוחדים בכפר-יונה דרך "עזרא", הארגון לדוברי אנגלית. רוב שנותיה עבדה במרכז מידע ותמיכה להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים והמשיכה ללימודי עבודה סוציאלית ולעבודה ממושכת כעובדת סוציאלית בארגון יוצאי דרום-אפריקה בישראל. לבקשתם, חזרה מפנסיה לעבודה לאחר שמחליפתה בתפקיד קרסה מעוצמת הבעיות שהתעוררו בפרוץ המלחמה.

נושא זכויות אדם בוער בעצמותיה. במסגרת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, היא השתתפה בקבוצה שקראה "להסתכל לכיבוש בעיניים", החל בינואר 2023. היא לקחה חלק בעזרה למסיק זיתים במסגרת סיוע לפלסטינאים שסבלו מנערי הגבעות ותושבי התנחלויות שהתנכלו להם. לדבריה היא חשה צורך להביא את המחאה גם לאיזור שלנו והחלה למכור חולצות "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בצומת העוגן בהפגנות בשבתות.

פעילות זו שינתה כיוון ב-7 באוקטובר בפרוץ המלחמה. מאז היא נושאת את דגל שחרור החטופים עם שותפותיה מהקיבוץ ב"נשים עושות שלום" ועוד רבים אחרים באותו מקום. התחושה שלה הייתה שאם לא נפגין, הממשלה תשאיר את החטופים בעזה וזה המוטו שלה מאז. יחד איתה היו בגרעין המייסד של אותן הפגנות תמנע, תרצה, שלומית, נירה, רחל, רותי שגמון ובודדים אחרים (7-10 אנשים בסך הכל).

ענת קבילי, עו"ד מבית-הלוי, הצטרפה אליה בהובלת הנושא כבעלת שליטה ברשתות החברתיות ועם מודעות גבוהה, כך שבזכותה ועזרה מאחרות, גדל מספר המשתתפות והמשתתפים בהפגנות צומת העוגן.

"חשבתי שאהיה שם חודש – חודש וחצי ולאחר מכן ישתחררו החטופים ואוכל לחזור הביתה. כמו שאתה יודע זה לא קרה. אני רוצה להדגיש שהקיבוץ שלנו מיוצג יותר מכל ישוב אחר בעמק-חפר בהפגנות בצומת העוגן. אני לא יודעת להסביר את זה, אך רמת המודעות והמחויבות לנושאים פוליטיים וחברתיים בקיבוץ שלנו ממש מצטיינת ובולטת. אני מקבלת רוח גבית מאנשים כאן וכל הכבוד לקיבוץ שלנו. יש משהו מיוחד בגבעת-חיים איחוד".

גם מהאיזור יש סיוע רב. לואיז ארגנה מישהי שעושה את הגרפיקה לשלטים, מישהי אחרת מכינה את השלטים עם תמונות החטופים, מישהי אחרת אחראית על מכירת הפריטים של מטה החטופים כגון דסקיות, חולצות עם מסרים, דגלים, כובעים, סמלים צהובים ועוד. כל ההכנסות עוברות למטה החטופים.

"אנחנו מבצעות את המכירות גם לפי הזמנה בישובים שונים בעמק-חפר. הקבוצה המצומצמת שמתמידה בהפגנות הפכה לקהילה וקבוצה מגובשת המציינת ימי-הולדת, לידות של נכדים ואירועים שמחים או עצובים שחברותיה חוות. גם המועצה האזורית עזרת לנו, בפסטיבל 'גשרים בעמק', ביריד החודשי הנערך בעמק ובפתיחת דלתות כשצריך עזרה. אני פוגשת שם א.נשים מדהימים, שכבוד הוא לי לפעול לצידם".

שאלתי את לואיז את השאלה מטעם שופרות הממשלה המופנית אלינו, המפגינים: למה אתם משחקים לידיו של החמאס? הוא מעוניין שתפגינו כדי לשפר את עמדתו במשא-ומתן על שחרור החטופים.

"אנחנו רוצות שהמשפחות החטופים ירגישו שהן לא לבד במאמץ הכה חשוב לשחרר את בנות ובני משפחותיהן. אנו מפגינות כי זה מה שהמשפחות מבקשות. ללא התמיכה מהציבור, תהיה להן תחושה של הפקרה מוחלטת. המטרה שלהן ושלנו היא שהציבור לא ישכח את החטופים. כשאנחנו שם, בצומת, אז כל מי שעובר שם רואה ושומע שהחטופים עדיין נמקים במנהרות בעזה ואנו לוחמות ולוחמים להשבתם".

"הקשר עם מטה החטופים הוא של סיוע הדדי והם מפנים אלינו את הדוברים, הציוד, הדגלים והשלטים. עשינו גיוס להכנת שלטים משלנו לטובת המאבק. יש חיבור בין מטה המאבק להפלת הממשלה ומטה החטופים באיזור ואנחנו מארגנות אירוע עם אחת ממשפחות החטופים. נפרסם כשנסגור את הפרטים".

לראשונה בחייה נאמה לואיז בפני ציבור. זה קרה באחד ממוצאי השבת כשדיברה בפני המפגינים, כמו גם לנהגות ולנהגים העוצרים בצומת. "מישהו היה מוכן להשלים עם היות בתו, בנו, אביו או סבו בשבי החמאס?", אמרה. "אז למה הם כן? ואני מבקשת מהחטופים ומשפחותיהם סליחה על כך שממשלתנו מפקירה אותם בעזה. מי ששומע אותנו בדרך כלל תומך, אך יש גם כאלה המנסים לדרוס אותנו, מפנים אלינו אצבע משולשת ועוד תנועות מגונות".