יוליה בקליניק הגיעה לישראל ב-1995 במסגרת "בית ראשון במולדת" עם בן-זוגה ועם אולג, בנם, מכיוון שהיה חשוב להם לעלות ארצה ולא לחיות כמהגרים בארצות המערב.

כוונתה הייתה להגיע לגליל, לדגניה ב', אך דברים לא הסתייעו והם מצאו עצמם בגבעת-חיים מאוחד, שם הם למדו באולפן והיה נחמד מאוד, כפי שהיא זוכרת. היא רצתה לעבוד בגן, מאחר ולמדה ועבדה בהוראה לכיתות יסוד במוסקבה, אך העברית שלה הייתה מוגבלת באותם ימים למרות שנת הכנה שעשו ברוסיה לקראת העלייה. 

"שמחתי להשתלב במערכת חינוך הגיל-הרך בגח"מ, עם ילדים בגיל שנה-שנתיים ובעצם למדתי עברית יחד איתם. היה כייף להכיר ולעבוד בפעוטון שם והמשכתי כשנתיים אך כשנולד יונתן, בננו הצעיר, עברנו לחוגלה שם פתחתי משפחתון עבור בני וילדים אחרים, כמסגרת שהתאימה מעשית וכלכלית. לא התאים לי להעבירו לפעוטון בגיל כל-כך צעיר", היא אומרת ומספרת שברוסיה נהוג כיום להעביר ילדים לגנים צעירים רק בגיל שלוש. 

היא לקחה על עצמה גם אומנה של ילד/נער מפנימית טוקאייר בבחן, מה שהפך לחוויה מעניינת וטובה למשפחה, עם תוספת להכנסה. לאחר מכן עברה לאליכין, בת-חפר, חיבת-ציון ולבסוף "נחתה" כאן אצלנו בגבעת-חיים איחוד. היא שמעה מחברות על משרה בחינוך הגיל הרך כאן, אך התלבטה בקשר לבנה הצעיר, מתוך דאגה "איך תשאיר אותו לבד?". אמה עזרת לה איתו באותה תקופה. 

עכשיו היא מסיימת כ-19 שנים של עבודה בגיל הרך אצלנו, בהן טיפלה ע"פ חישובנו ביותר מ-270 ילדים, שחלקם כבר סיימו שירות צבאי, אך רובם צעירים יותר.

בהתחלה עבדה עם ענת סלייבי, כמטפלת לילדים בגיל 4-5 . היא מחמיאה לענת, ממנה למדה הרבה על חינוך ושיתוף פעולה עם ההורים והצוות. היא המשיכה לעבודה בבית-התינוקות עם לימור ושחר מלמד. אנטה שהחליפה אז את טלי סופר בתפקיד רכזת הגיל-הרך, שלחה אותה להשתלמויות בחוץ, בנוסף להדרכה שקיבלה כאן, כך שהמיומנות שלה בתפקיד השתפרה בהדרגה ובהתמדה. 

שני בניה של יוליה שרתו בצה"ל. אולג, בנה הבכור, למד משחק (תיאטרון) בלונדון ובארץ ומופיע בתיאטרון רחוב, לצד עבודות טכניות הקשורות בתיאטרון, הוראה בביה"ס למשחק, ביום הצגות סטודנטים ועריכת סדנאות תיאטרון. יונתן, בנה הצעיר, הוא מוזיקאי העוסק בהלחנה, נגינה ועובד כסאונדמן, מקצוע אותו למד לצד המוזיקה.  

שאלתי אותה על מה שמוצא חן בעיניה ומה קשה לה עם החינוך בקיבוץ. היא מבהירה כי בתחילה לא הבינה את המערכת הקיבוצית כפי שהיא מבינה היום והיא מפרגנת מאוד למערכת הגיל הרך כאן, בעיקר על היחס האישי לילדים וגם על היציאה עם ילדי הגן לטיולים המעשירה ומלמדת באוריינטציה על טבע. לדבריה, הטיולים הם המלמדים ביותר עבור הילדים וכגננת, היא אומרת כי רמת הגננות כאן היא גבוהה. 

מה שהפריע לה היה הקושי בכוח-אדם בפעוטון וצמצום צוותים מארבע לשלוש במשך השנה, מה שפוגע במידת ואיכות הקשר של הגננת עם הילדים. היא מבינה שזה אילוץ וכי היחס הכמותי צוות/ילדים טוב כאן מהמקובל בתחום זה בארץ. גם התנאים כאן הם טובים ממה שהיא יודעת על הקיים מחוץ לקיבוץ: אוכלוסיית הורים אינטליגנטית, הדרכה, השתלמויות וליווי צמודים ומערכת שנבנתה במקצועיות ובהשקעה לא מבוטלת ע"י אנטה במשך שנים לטובת הילדים (גם מבחינה בטיחותית), הצוותים וההורים. היא מציינת את העבודה עם הצוות כמקטע קשה בשבילה ולפעמים היא מעדיפה לעשות דברים בעצמה במקום לדרוש זאת מאשת צוות אחרת. 

בתחילת דרכה כאן הייתה יוליה מגיעה לעבודה ברגל מאליכין בכל מזג-אוויר, לא דבר של מה בכך. באותם ימים היו כאן יותר מטפלות מהקיבוץ, עובדה שלדבריה תרמה לאיכות החינוך בגיל הרך. הן הכירו את המקום, התרבות, הערכים, המסורת, הנהלים והמנהגים אבל כיום, לצערה, כמעט שלא נותרו כאן עובדות חינוך מהקיבוץ, כנראה עקב מגבלות התגמול הכספי של המערכת.  

"העבודה עם ילדים בגיל שנתיים מאתגרת ומרתקת. המיקוד הוא בילד עצמו ולא בדרישות המונחתות מלמעלה עם בירוקרטיה ודרישות תיעוד אינסופיות". יחד עם זאת, יוליה מסבירה שהיא נאלצת לפרוש היות והעומס הפיזי בהרמת ילדים על הידיים והפעילות איתם, הופך קשה מדי עבורה והגב כבר כאב בסוף כל יום עבודה, כשהייתה חוזרת מותשת ללא כוח לעשות משהו. 

היא מדגישה שהיא אוהבת מאוד את הקיבוץ ובזכות הורי הילדים בהם טיפלה, היא זכתה לתמיכה שתמיד העריכה מאוד. היה נעים לה לעבוד פה עם החברות והחברים ושאר ההורים והיא צברה תחושה של אמון והערכה שקיבלה מההורים, הילדים ואנטה שהיו חלק חשוב בעבודתה כאן במשך השנים הארוכות והקשות.  

שלושת ילדיה של סמדר (לשם) ארבל היו בגן של יוליה. "פגשנו אישה מקסימה וגננת מדהימה", היא מספרת. "פגשנו אצלך הרבה חום ואהבה, המון המון מקצועיות, מחשבה ושימת לב לפרטים. בבואי לאסוף את ילדיי אצלך, תמיד הייתה לי הרגשה שאני מקבלת תשובה מדויקת איך היה לו/לה ומה הם למדו. לעולם לא אשכח לך איך אבחנת את קשיי השמיעה של בננו אופיר, מה שאנחנו בעצמנו לא הצלחנו לעשות. התעקשת על כך שהוא לא שומע. ברגישות ובנחישות הצעת שנעשה את הבדיקות הנכונות וזה מלווה אותנו כבר שנים. תמיד יש לך פינה חמה בליבנו".  

הורה אחר מספר: "את מחבקת את הילד כשצריך וגם מקדמת אותו אל הגן כשנדרש. את מחזיקה צוות מקצועי ומסור. עברנו יחד חוויות מרגשות, צחוק ובכי, הכל ברוח טובה".

אנטה הוסיפה גם היא: "את אישה נפלאה. מצד אחד מחפשת דרך לפשט דברים ולא לעשות ענינים במקום שלא צריך ומצד שני את לוקחת אחריות במקום שאת מבטיחה. את חמה ואנושית, עוטפת, מתעניינת, סקרנית ומסורה". 

ומה הלאה? יוליה אומרת שהיא רוצה מאוד להישאר כאן, אם זה יסתדר מבחינה כלכלית. היא כבר נרשמה לחוג קרמיקה עם לביאה ותשתדל להשתלב בפעילויות הפנסיונרים, כתושבת המכירה ומחבבת חברים ותושבים רבים מאוד בקיבוץ. היא רואה את עצמה חוזרת למסיבות החגים, טיולים ואירועים כאן וגם לא פוסלת אפשרות שתעזור בטיפול פרטני בילדים כבייביסיטר או בתור גננת/מטפלת מחליפה לעת מצוא.