כשאדם חוזר לגור אחרי שנים במקום הולדתו, ובמיוחד שמקום הולדתו הוא קיבוץ יש קשת רחבה של רגשות שמציפים את לבו – חששות, מבוכה, שמחה, חום, כאב. ויש זיכרונות ילדות (רובם טובים וקצת גם לא), איך כל שביל וכל בית מסמל משהו ומזכיר מישהו ובתי הילדים שאוכלסו במשך רוב שעות היום (חוץ משעה 16:00 – 19:30) ועכשיו פתוחים רק בצהרים, ואתה כבר הורה לילדים ומביט על הכל מזווית חדשה, ותודה לאל שלינת הילדים היא בבית…

והקבלה, למרות החשש והמבוכה, הינה לבבית ומחבקת. ואז השמחה תופסת מקום גדול בלב והתרגשות לבאות.

אז רציתי להגיד תודה לאנשים שאני וילדי פוגשים בקיבוץ,שמחייכים ומתעניינים ומברכים ואפילו גם עוגות קיבלנו ממבקרים. אכן, נעים לחזור הביתה.

הדס (שוחט) שוורץ

נ.ב. לכל מי שירים גבה, בוודאי שלא הכל ורוד, איני חיה בלה לה לנד אך חשוב גם לראות את החיובי, ויש כזה.