שימורי סרדינים

במהלך חודש יוני התבשרנו, הורי שכבה ג' (העולה ל-ד') במשגב, שהשכבה תצומצם מארבע כיתות לשלוש בשנה"ל הבאה.

מספר ילדים (פחות מ-10) עוזבים. את הארץ, את האזור, את החינוך הממלכתי והשכבה אינה עומדת עוד בתקן של משרד החינוך לכיתה רביעית.

בפועל, זה אומר שילדינו יעברו ללמוד 33 או 34 תלמידים בכיתה (לעומת 25-27 תלמידים כפי שהיה עד עתה).

מחקרים מלמדים כי צפיפות בכיתות פוגעת בילדים בגיל בי"ס יסודי בעיקר הן מבחינת למידה והן מבחינה רגשית. השכבה הזו החלה את חוק לימודיה בשנת קורונה וספגה כמה סגרים בכיתות א' ו-ב'. התוצאה ניכרת אצל רבים מהם. הם מתקשים בכתיבה ומפגרים בחומר אותו היו אמורים לדעת כעת. לא כולם, ברור שלא כולם אבל זה מובהק.

"האם ניתן לעשות משהו?", שאלנו.

"לא". השיב בית הספר. "זה משרד החינוך".

ובכ"ז הקמנו קבוצת וואטסאפ של רוב הורי השכבה ובה אנחנו מתכתבים מה אפשר לעשות כדי לשנות את המציאות הזו.

נציגי הורי השכבה נפגשו עם גלית שאול, ראשת המועצה, ירונה פוליטי ויעריב יערי שאחראים על תחום החינוך במועצה ביחד עם עדי גזית, מנהלת ביה"ס. לא נכחתי בפגישה אבל נאמר לי שהוצעו שם חיוכים וסימפתיה.

אנשי הקיבוצים בשכבה פנו לנציגי הקיבוץ במליאת המועצה וזכו במקרה הטוב, שוב, לחיוכים וסימפתיה ובמקרה הפחות טוב לצעקות וחוסר סבלנות.

אחרי התייעצויות עם הורים שעברו זאת בעבר, מנהלי בתי ספר מקרוב ורחוק ועורכי דין הגענו למסקנה משותפת כי האפשרות היחידה לשנות את המצב הוא ע"י מימון תקן למורה שאינו תחת משרד החינוך ע"י המועצה. כלומר, שהמועצה תשלם למורה נוסף.ת. נכון לעכשיו, זה לא יקרה.

ואני תוהה כל הזמן מה השתבש ואיך הנורמה הזו של כיתה צפופה היא גזירת מציאות שמתקבלת בהשלמה עייפה.

נפתחו בעמק חפר בתי ספר ייחודיים רבים בתמיכה רבה של אנשי המועצה. זה כמובן מבורך מאד ויופי שיש מקום לסוגי חינוך שונים. אבל זה בהכרח אומר שהתלמידים שם לא מגיעים יותר לבתיה"ס הממלכתיים. האם נגזר על הזרם הממלכתי להסתפק בפירורים של משרד החינוך?

סיפרו לי על "מאבק הסרדינים" שהתחולל פה שנה או שנתיים לפני שובנו לעמק, על הצלחתו ועל הוצאת ישובים מרוחקים או שאינם בשייכות למועצה ממשגב. סיפרו לי גם על הרעיון להקים בית ספר נוסף במבנה שפרירים שהתפנה, בשת"פ עם מעברות, רעיון שהוכשל, כך שמעתי, גם ע"י גורמים בתוך גח"א.

בין שזה נכון ובין שלאו, חבל. הקיבוץ (כמו קיבוצים וישובים נוספים), עומד לגדול מאד. שכונה ג' מתקדמת במרץ, אנשים נוספים יבואו לגור בבתים השכורים שתושביה העתידיים יפנו.

שיהיה ברור- הכתובת מבחינתי היא המועצה והטענות שלי הן כלפיה.

כמה צפוף זה צפוף מדי?

Love is love

מישהו התלונן שתליית שלטי הגאווה בקיבוץ בחודש הגאווה מפריעה לו. בוקר אחד התברר שחלקם נתלשו ממקומם. בכל פעם מחדש אני מתבאסת לגלות שהקיבוץ אינו בועה. מחד, התקדמנו הרבה במחשבה פלורליסטית על סגנונות חינוך, לדוגמא, וניתן למצוא אצלנו זרמים שונים וחוסר האחידות מבורך. מאידך, הלכנו אחורה ומסתבר שחיים בינינו אנשים שחושבים שלהט"ביות היא בעיה או פגיעה.

זה היה בוקר מאד מבאס, זה של תלישת הדגלים. אח"כ כתבה מישהי חכמה בוואטסאפ ששמעה את ילדי הגן מסבירים ומדברים בטבעיות והבנה על הנושא ונזכרתי שגם בני, בן ה-6 הסביר לי בפשטות את הנושא. וזה עודד אותי כי שוב מתברר שחינוך הוא העבודה החשובה והאפקטיבית ביותר כדי לשנות את העולם.

אבל רק כדי להזכיר למי שהתבלבל- לא כל דבר נכנס תחת חופש הביטוי וכל עוד לא מכריחים אותך להפוך ללהט"ב זו לא פגיעה בך.

קשה לך לראות את הדגלים?- שב.י בבית!

תל אביב יא חביבי תל אביב

חזרתי, אחרי הרבה שנים, לעבוד יום אחד בשבוע במרכז תל אביב. העיר כאילו השתנתה המון ועדיין נשארה דומה לעצמה. מהממת!

אבל פתאום, כשאני כאן כאמא לילדים אני מסתכלת על התלמידים שוטפים את הרחובות בסוף יום לימודים ולא מפסיקה להתפלא על אורח החיים הזה. הם יוצאים ואת פניהם מקבלים מגדלים וכבישים ומכוניות ומלא מלא בטון. ואני לא אומרת שזה גרוע. יש המון יתרונות למגורים והתבגרות בעיר גדולה, בעיקר הבחירה המגוונת (בתחומי עניין, בחברויות, במקומות להיות בהם) אבל כל כך קשה לי לדמיין את ילדי יוצאים אל האפור הזה, במקום לירוק. לפנים הזרים האלו ברחוב במקום לפנים מוכרים. לפיח במקום לריח של תחמיץ. כל כך משונה!

שלום כיתה א

בסוף הקיץ בני השני עולה לכיתה א' (בינתיים במשגב, נראה עד לאן ירחיקו עם הצפיפות בכיתות).

יכולתם להגיד לי שלא מתרגלים להתרגשות הזו ושזה מרגש עד דמעות כאילו זו הפעם הראשונה. עברו עליו (ממש כמו עלי לפני 30 ומשהו שנים) 3 שנים מופלאות בגן דקל. הוא נכנס למוסד המכובד הזה כילדון קטן ושובב ויוצא ממנו עדיין קטן ולא פחות שובב אבל עם סל כלים ענקי להתמודדות עם החיים. אני מתרגשת בשבילו ובשבילי ומקווה להכניס לילקוט שלו את כל הדברים הטובים שעושים את החיים יפים. בהצלחה, מתוקי! ובהצלחה לכל חבריו וחברותיו המקסימים! רק בשבילכם שווה לצאת כל מוצ"ש להפגין, שווה לריב עם המועצה ושווה לחזור ולהזכיר שכל אהבה היא טובה.

בלוז לחופש הגדול

שוב הוא כאן. מרגש וריח הבטחתו נישא באוויר, אני מזהה אותו עוד מילדות.

זה ריח עלי אקליפטוס יבשים בערב ודשא קצור שהשקו וכלור של בריכה. זה ריח של להיות ערים עד הלילה ולתכנן הרפתקאות ולקום בבוקר לקורנפלקס במרכזון. זה ריח של סוסה מזיעה באורווה וחציר חם וריח של שמש שעולה מהמדרכות הצרות והאפורות. לקטנים מצופה שגרה מבורכת כמעט עד סופו, לגדולים בדיוק הפוך, וזה מעולה!

שיהיה לכולם חופש מעולה.