לפני חג הפסח, התארגנה משלחת מטעם "התחנה הפסיכולוגית" לסייע לפליטים שנמלטו מהמלחמה באוקראינה. סמדר זעירא אספה חוויות מכמה מהמשתתפים שהיו בגבול פולין והם מספרים על הזוויות השונות של החוויה המשמעותית

"ההתגייסות למשלחת נוצרה מתוך הצורך שלא לעמוד מהצד נוכח הסבל האנושי, לעשות מעשה אנושי הומניטרי כאנשים ולא רק כאנשי טיפול. דובר בינינו על ההיכרות שלנו כאנשי צוות, על ההרגשה שאנו סומכים זה על זו ועל כך שזה מרגיש בטוח יותר להתגייס למשימה שכזו, בה טמונה גם מידה של סיכון. בנוסף, לכל אחד ואחת מאיתנו יש מפגש עם השואה במעגל האישי או הקולקטיבי".

מול תחושת עקירה

רצון לסייע הוא יוזמה מבורכת – אבל איך יודעים מה לעשות? לאן להגיע? עם מי לדבר? "בשלבי ההתארגנות ובמהלך ההגעה לפולין, נוצרו קשרים עם ראשי משלחות שחזרו משם ועם כאלו שעדיין בשטח ויודעים מה הצרכים. בשיחות איתם, איתרנו שלוש נקודות אליהן תיכננו להגיע והחלטנו לבקר ביום הראשון במעבר הגבול מדיקה ובשני מרכזי פליטים בקרבת הגבול בין אוקראינה לפולין: בעיירה פשמישל (שאת שמה היה לנו קשה מאוד להגות ולכן קראנו לה 'בית שמש') ובעיירה נוספת בשם קורצ'ובה. ללינה התמקמנו בעיירה ירוסלב, הנמצאת כחצי שעה ממערב לגבול".

איש מבין משתתפי המשלחת, לא ביקר עדיין בזירת לחימה באירופה ולכן הם לא בדיוק ידעו מה ימצאו כשיגיעו לאזור.

"מצד אחד, זה משהו שנראה כמו פסטיבל חורפי. דוכנים של משלחות מכל העולם, בליל שפות. הרבה אוכל מבושל, גשם, קור, ברד, מחלקים מרק חם בשלג ובתוך כך אוהל  שכתוב עליו 'לנשים וילדים בלבד'. משפחות, סבים מבוגרים חוצים עם תיקים, חלקם עם שקיות בידיים ועם תינוקות בעגלות. צעירים מחלקים שוקולדים וממתקים לילדים. המון נשים וילדים ומה שמרחף באוויר וכל כך נוכח, היאו תחושת העקירה מהבית ומהמולדת, הגברים שנותרו מאחור ובני משפחות שנפרדו. בדוכן של הסוכנות היהודית, אנו משאירים את המצרך המבוקש ביותר – תיקים, צ'ימידנים ומזוודות שהבאנו מהארץ, של הילדים שלנו מהצבא ומשנת שירות".

דרך העיניים והעור

אחרי ההתאקלמות המהירה, ניגשו אנשי המשלחת למיפוי הצרכים. "את הצרכים קולטים דרך העיניים, האוזניים ונקבוביות העור, בדיוק כמו שאמא קולטת את צרכי תינוקה. שוחחנו עם צוותי המתנדבים שהיו במקום ומהר מאוד הבנו שהכל משתנה מהר, דינמי, בעיקר משום שזו תחנת מעבר.

חלק מהפליטים נשארים יום וחלק ממתינים מספר ימים. לחלקם יש כתובת להגיע אליה, חברים או משפחה, בעוד רבים אחרים אינם יודעים ובוחרים לאן לנוע על פי שמועות ואינטואיציות: איפה תהיה עבודה , באיזה מדינות ייקלטו, איפה יש קהילה אוקראינית וכיוצא בכך".

ההתערבויות והפעילויות עם הפליטים, נעשו בכמה מישורים: "כניסה ומעורבות טיפולית בגני הילדים ובמועדוני הנוער שהוקמו במקום, אותם גם ציידנו במשחקים וכלי נגינה שרכשנו בפולין והייתה גם פעילות ויצירה עם ילדים ובני נוער במשחקים שאינם דורשים שפה משותפת. בנוסף, ביצענו פעילויות הכרוכות במגע וטיפוח. 'קעקועים', לאק-ג'ל, רכישת מוצרי טיפוח והלבשה תחתונה לנערות ונשים והתחושה שאנחנו משיבים להן רגע של נשיות ושל נורמליות.

הייתה גם תמיכה בבחורות צעירות, חלקן דוברות אנגלית, ברגעים משמעותיים של הכרעה, כמו למשל – האם להמשיך לארצות מקלט באירופה או לנסות לחבור למשפחותיהן באוקראינה על-מנת להצילן? וכמובן שגם תמיכה בגברים אוקראינים שהצטופפו בשולי המתחמים – משתמטים משירות, בעלי צרכים מיוחדים, זקנים, חולים או כאלו שרוצים להיכנס ולהילחם בחזית באוקראינה והם ללא תעודות מתאימות".

לדבר בלי שפה

כאמור, מכשול השפה היה אחד האלמנטים המרכזיים בתקשורת עם הפליטים האוקראינים. כיצד צולחים מכשול שכזה? "יש הרבה תקשורת בלתי ורבלית. חלק מהנוער דובר אנגלית או בעזרת גוגל טרנסלייט כאשר ההתערבויות העמוקות יותר והמערכתיות, נעשו בעזרת עובדות סוציאליות ישראליות דוברות אוקראינית ששהו במקום, כמו למשל טיפולים לוויסות חרדה ותמיכה באימהות ובילדים שגילו מצוקה קיצונית. מעבר לכך, הייתה גם תמיכה באנשי טיפול מכל העולם, השוהים במקום תקופה ממושכת וזקוקים לתמיכה בעצמם.

בהמשך קיימנו חשיבה בצוות לגבי מתן תרומות כספיות. תרמנו לגני הילדים ולמועדון הנוער שהיינו שותפים בהקמתו. תרמנו למשפחות במצוקה קיצונית שאיתרנו, באמצעות עובדות סוציאליות שעבדו במקום לאורך זמן. תרמנו, למשל, לאדם זקן במצב דמנטי שהיה זקוק לבית אבות, לסידורי קבורה של אדם שנפטר ממחלת סרטן, לקניית תרופות עבור מטופלים שהגיעו למרפאות וסיפקנו מזוודות, בגדים לילדים ופרטי לבוש בסיסיים".

לבנות מקום בטוח

מה עובר בראש אצל משתתפי משלחת שכזו? על מה הם חושבים?  "נסענו אל הלא נודע. היו הרבה אמירות שללא שפה אין אפשרויות רבות לתרום והיו כאלו שאף הרימו גבה ושאלו אם אנחנו מחפשים הרפתקה לעצמנו. הכינו אותנו שננמיך ציפיות ושנהיה צנועים.

החשיבה היא שבמצבים של התערבות בשעת חרום, צריך לתת מענה אנושי, בסיסי ומיידי: לספק צרכים בסיסיים וקיומיים, לבנות מקום בטוח בתוך הכאוס והפירוק, לאפשר לפליטים לגלות את מקורות הכוח וההתמודדות שלהם ולסייע להם להרגיש בעלי יכולת בתוך מצב של חוסר אונים. היינו קצת מהכל, קצת עובדים סוציאליים, קצת פסיכולוגים וקצת קניינים. יצרנו מעגלי קשר ותמיכה עם גורמים טיפוליים אחרים ובעיקר היינו בני אדם אנושיים מאוד".

הם מספרים כי במקביל, קיימת קבוצה מהתחנה שיצרה כבר קשר עם מרכזי קליטה של פליטים מאוקראינה בישראל.

כשהם מסכמים, הם יודעים שעברו חוויה שאינה טריוויאלית. "נתקלנו בחוויה אנושית דחוסה מאוד והרגשנו שאנחנו לוקחים חלק בהפגנה ענקית נגד המלחמה, היינו עדים למצב של טראומה אנושית רחבת היקף ואנחנו רואים שליחות לספר זאת לעולם. היה לנו ספק במידת העזרה שנוכל לתת, אך התבדינו וחזרנו בתחושה טובה.

ברצוננו להודות מקרב לב לחברי גבעת חיים איחוד שפתחו את ליבם וכיסם להצלחת המשלחת ולהנהלת הקהילה שהוסיפה סכום משלה. היו סמוכים ובטוחים שכל שקל הגיע ליעדו וליעודו".

ומילות סיכום אישיות של סמדר: "הייתי חברה במשלחת, לקחתי חלק פעיל בהקמתה והאחראית על קניית הציוד, אך ברגע האחרון נמנע ממני לטוס בשל עניינים פורמליים הקשורים בדרישות של משטרת הגבולות הפולנית ביחס לחיסוני קורונה ותעודות החלמה. היתה אכזבה והשלמה והנה – לפחות אני יכולה לדווח ולשתף".