קוראים יקרים,

בימים האחרונים נכתבו כאן דברים קשים שחרגו מגבול הטעם הטוב. דברים אלו והתגובות אליהם נמחקו על ידינו. אנו מתנצלים בפני כל מי שנפגע מן הדברים, ומבטיחים לנסות ולשמור להבא על תרבות דיון מנומסת יותר, עם כל הקושי שבהפעלת צנזורה.

בתקווה שבעתיד נדע כולנו להתבטא בפומבי באופן מתון וזהיר יותר,

מערכת העלון.

נועה.
שכחת לציין שכל מה שנעשה בבי"ס נעשה בעידוד שלך ובתמיכה הנילהבת שלך! לכן יכולנו להיות "מנהלים" קטנים כל אחד בשטח שלו. לא כל מנהל יודע להעניק את החופש הזה למורים שלו! כשיש רוח גבית כל כך קל להתקדם ולקדם את אלו שאיתנו.
לפחות נישארים לנו הזיכרונות הנהדרים ! אף אחד לא יכול להרוס לנו אותם- אפילו לא משרד החינוך!!
בהערכה רבה ואהבה,
ג'ודי (גם פנסיונרית מתחילה)

שלום לכולם,
בפתח הדברים, אציין כי אף אני חבר המתגורר עם משפחתו על הדרך שנחסמה לאחרונה, כפי ובהתאם להחלטת הקיבוץ.
בהתייחס לטענות החברים בעד כנגד חסימת הדרך, יוער כי חסימת הדרך הייתה ועודנה המעשה הנכון, הראוי והצודק לעשותו, נוכח המצב הבלתי נסבל בו היינו שרויים.
התרת הדרך פתוחה לנסיעה בפני כלי רכב, משמעותה, סיכון חיי אדם תמידי בכל עת !!! וכל המוסיף גורע.
הקיבוץ בעשור האחרון עבר שינויים מבניים רבים (תרתי משמע), ומה שהיה איננו עוד.
וכך, נכון הדבר גם לגבי שכונת החברים החדשה, אשר הוקמה על דרך שבעבר הלא רחוק, שימשה כעורק התחבורה הראשי בקיבוץ.
כיום, הלכה למעשה, אנו תושבי השכונה, גרים כיום במרכז הקיבוץ, וחסימת הדרך היא המעבר הבטוח והיחידי שלנו ושל ילדינו אל תוך הקיבוץ.
ידוע לכל כי ממזרח לשכונה, קיים כביש הפועל מזה למעלה משנתיים, שתכליתו, להוות את עורק התחבורה הראשי לתוככי הקיבוץ ומחוצה לו, ובין היתר, להסיר ולו במעט, את סכנות הבטיחות בדרכים בקיבוץ.
אני, כתושב השכונה החדשה, הגר על הדרך "החסומה", מצאתי לא אחת את חיינו וחיי ילדינו בסכנה תמידית ובלתי פוסקת, ומסיבה זו בלבד, הוחלט כאמור על חסימת הדרך.
חשוב להדגיש כי אין עוד כיום דרך בקיבוץ, אשר בסמוך לה ועליה, גרים חברים, וממש מולה, עומדים מרכזי שירותים, אליהם מגיעים בכל יום ויום זרם בלתי פוסק של כלי רכב, וזאת מבלי להתייחס לתנועת הרכבים, המגיעה אל מרכזי התרבות והספורט, שעברו אף הם שינויים מבניים.
עם חסימת הכביש, אין עוד מגיעים כלי רכב אלה לפתחם של הבתים שלנו (כך ממש), ונוסעים בדרך אשר הוקמה ויועדה לכך.
הדוגמאות הללו, הן בקליפת אגוז בלבד, לסכנות בהן היינו מצויים טרם חסימת הדרך. אולם לא עוד.
בנוסף, אין אני סבור כי עם חסימת הדרך, נפתרו כל בעיות הבטיחות בדרכים בקיבוץ, חסימת הכביש הינה שלב אחד מבין רבים, לפתרון בעיות הבטיחות בדרכים בקיבוץ ולהבטחת שלומם של החברים וילדיהם, ולכך, יש להקדיש את מלוא המחשבה והיצירתיות, בהתאם לעובדות בשטח (הכוונה לתוכניות הבינוי העתידיות של הקיבוץ ולאלה הקיימות כיום).
סיכומם של דברים, אכן, דרכם של הנהגים הוארכה במספר דקות (ולא נחסמה ו/או עצורה), מאידך, חייהם של אחרים לא נתונים עוד לסכנה בטיחותית מתמדת, ציבור הנהגים יסתגל ויפנים את השינוי, עם חסימת הדרך כמובן.
ניתן לחיות עם זה, לא? אני סבור שכן.
בברכת שנה טובה ובטוחה לכולם,
יאיר סינדליס

שלום לכל המגיבים ולקוראים
עצם הסגירה נראה לי דבר שלא יעשה…
אני מבין את המצב שבו נמצאים החברים שגרים בצידו המזרחי של הכביש ואם נאמר להם שהכביש הזה יהיה כביש "פנימי" על סמך מה זה נאמר? אני לא זוכר אמירה כזאת ובוודאי לא באופן ציבורי. מסכים לכל מילה שכתבה שוש צביון, ישנם הרבה מאד כבישים וצמתים מסוכנים לא פחות בחצר הקיבוץ בהם עוברים מידי יום ילדים בדרך לגן או לביה"ס או לבריכה ומעולם לא נסגרו באופן מוחלט לתנועה. אני בדעה שאם היו משקיעם יותר בהסברה למשתמשים "הכבדים" (הסעות, משתמשי הבריכה ואולם הספורט וכדומה) בכביש שהמסלול של הדרך שעוקפת את השכונה היא המסלול המועדף, היה אפשר להפחית משמעותית את נפח התנועה. גם לאחר שהחליטו וסגרו את הכביש לא השקיעו בהסברה לנהגים שמגיעים למחסום משני צדדיו וזה גורם לסכנה אף גדולה יותר מפני שמי שמגיע למחסום נאלץ להסתובב ולנסוע אחורה ולהסתובב כלעומת שבה. פתיחה או סגירת נתיבים לנסיעה צריכה להתבצע בצורה מתוכננת כחלק מטיפול כולל בבעית התחבורה בחצר הקיבוץ. בעוד מספר חודשים יתחילו לבנות את השכונה שממזרח לכביש העוקף, כדי להתחיל לחשוב היום איך פותרים את הבעיות לפני "שמבטיחים" שגם הכביש הזה יהיה כביש פנימי?

שלום נועה ונירה היקרות,
הראיון עמוק, רחב, מרגש וחשוב מאד. הסוף עצוב ומטלטל. לאור המחאה החברתית וכל הדיבורים על החינוך, הגיע הזמן שמישהו בצמרת משרד החינוך יבין שמה שעשו עם בי"ס שפרירים זה ההפך מכל הסיסמאות היפות שמשרד החינוך מתהדר בהן.
ממליצה להעביר את הראיון כמו שהוא כולל כמה מילות הסבר או קישורים אינטרנטיים, ישר לשר החינוך. לא צריך להיות מחנך כדי להבין שכאן מחריבים משהו ענק. נסו להסביר לו שאם יאנוש קורצ'אק ז"ל היה חי איתנו היום ומקים כאן בתי חינוך לתפארת, כמו שהקים בפולין, הגישה הזו של משרד החינוך היתה מנסה להכניס אותו למשבצות או פשוט דואגת להפטר ממנו….. להסביר לו שבנימין שפריר ז"ל היה מחנך דגול שהצליח להקים גוף חינוכי שימשיך את דרכו, ברוחו, גם אחריו, ובא הגוף הממלכתי ששמו משה"ח ומנפץ את היצירה האדירה הזאת.
בהערכה רבה
נועה הרכבי
עין החורש

סוזן היקרה!
קודם כל, Well done, זוהי בהחלט כתבה בהירה ומקיפה.
ההירתמות שלך לטיפול ברווחת אוכלוסיית החתולים ראויה לציון, והיא הרבה מעבר לנושאים המעניינים את החברים בשגרת חייהם.
יפה בעיני שמתוך העלאת נושא החתולים על דרך השלילה, הופיעו בשיח הציבורי שלנו דברים יפים וחיוביים כמו זה.
האדם לא יכול ולא יוכל לחיות לבדו על פני כדור הארץ, חיות הבית הן חלק חיוני ממציאות חיינו, חלק מהמאזן האקולוגי העולמי, אז כדאי שנשמור עליהן.
אני לא מטיפה חס וחלילה לאהבת חתולים, כלבים, ציפורים או דגים וכו', מי שירצה לאהוב – יאהב, מי שלא – זוהי החלטתו הפרטית, החופשית. באותה מידה, שלא יטיפו לי לא להאכיל חתולים כי למישהו לא נעים ולא נוח שמאכילים אותם, ושהאוכל ממומן (באופן חלקי ומזערי) מתקציב הקהילה. תאמינו לי, מי שמטפח חיות בית, מוציא הרבה יותר כספים על טיפול וטרינרי, מזון ועוד.
שנה טובה,
טובה גבר

סוזן זו כתבה מקסימה המשיכי כך נעם.

סוזן,
מסכימה עם כל מילה ומילה.
בים של אדישות כללית ומרדף אחרי נוחיות ודאגה לאינטרסים אישים,
הגישה שלך, המבט לסביבה, ולהקשרים הרחבים הם קרן אור בשבילי.

עצוב מאוד, והכי מצער הוא, שבמקום לקחת את הדגם הזה, וללמוד ממנו ואותו (אני מתכוון בעיקר למשרד החינוך) על דרכי-חינוך מופלאות ונתיבים אל ילדים בעלי צרכים שונים, מגוונים, – מפרקים את המופת הזה כך, שלא ניתן יהיה לשאוב ממנו, ללמוד ממנו אורחות חינוך שופעי תקווה המעשירים את מי שחפץ לעסוק בתורת החיים הזאת, חינוך מיוחד…

אני חושב שמיחזור מאוד חשוב לסביבה וקהילה. צריך לשאוף ולקדם תהליכי מיחזור כול הזמן. ואני מוריד את הכובע בפני אנשים שמיחזור בנשמתם – למען הדורות הבאים אחרינו. אני ממליץ להקים קבוצת חשיבה בנושא מיחזור ואולי כך נוכל להגיע לעמק השווה ולמנוע ויכוחים מיותרים. חברים תושבים אשר מעונינים לקחת חלק אנא צרו קשר איתי 0523605621.
תודה

בהמשך לאלה הייתי רוצה להוסיף עוד נקודה למחשבה: האם רווחת המכוניות קודמת לרווחת ובטיחות הולכי הרגל?
קיבוץ גבעת חיים כמו שאני הכרתי אותו כל השנים היה מאופיין במרחבים ירוקים, שקט ותחושה גדולה של חופש.
כיום תחושות אלה של חופש מתבטלות לאור הבחירה של רבים מאנשינו להפוך כל מדרכה לכביש למכוניות. אנשים הפסיקו ללכת ברגל, לנסוע באופניים, כל מדרכה הפכה כביש.
בואו נחזיר לעצמינו את השקט, נוכל ללכת בשלווה ונהגי המכוניות יחזרו לנסוע בכבישים העוקפים.

נ.ב.
ועדת תכנון הגיעה למסקנה של סגירת הכביש ביחד עם הנהלת הקהילה לאחר שנתיים של בחינת הסיכונים אל מול היתרון…
ברור שיש עוד כבישים מסוכנים, בואו נדון גם בהם על מנת להביא לקיבוץ שוב שקט ובטחון.

שלום לכולם,

אני בהחלט מקבלת את הדברים שנכתבו הנוגעים לחוסר היכולת שלנו לדון על הדברים המפריעים לנו. ראוי לציין, שהכוונה לחסום את הכביש פורסמה לפני הביצוע – הן ב"בתוככינו" והן במודעון. היה אפשר להגיב על כך לפני הביצוע ולמנוע את הכעס הרב שיוצא עכשיו.

אני מבקשת לעלות דבר נוסף שלא דובר עליו עד כה – הקיבוץ גדל מאוד, שכונה גדולה המונה עשרות יחידות דיור התווספה לקיבוץ. הכביש החסום כיום בעצם היה חלק מהכביש העוקף של הקיבוץ – מדוע זהו לא הרצון של כולנו להסית את התנועה הרבה לכביש העוקף. סללו כביש חדש ורחב שאמור לתת מענה והמכוניות לא נוסעות דרכו. אני חושבת שזה צריך להיות הרצון של כולנו שתנועת הרכבים בתוך הכבישים הפנימיים והשבילים תפחת. הנסיעה בכביש העוקף מצריכה 2 דקות נוספות ולא יותר וההגעה מתאפשרת לכל מקום רצוי.

חשוב גם לציין שעוד לפני בניית השכונה דובר על כך שהכביש יתפקד ככביש פנימי. נתנו לו כל מיני שמות: "כביש מנוון", "חד סטרי" ועוד. בחירת המגרשים היתה בהתאם לכך. רק לאחר סלילת הכביש הבנו את גודל הבעיה.

אלה

לכל המגיבים, גם אני רוצה להגיב…
אני מתגוררת בשכונה מקסימה שנקראת שכונת משק בית ספר. מי שגר בשכונה מכיר ויודע עד כה הכביש העוקף שהינו ציר מרכזי ועוקף את הקיבוץ הוא כביש מסוכן ומועד לפורענות.
הסעות תלמידים של בית הספר שפרירים נוסעים בשעות הבוקר והצהרים במהירויות מטורפות, הורים שמסיעים את ילדיהם לבתי הספר והגנים אינם זהירים יותר. בשבתות שבהן מתארחים אורחים בפינת החי המקסימה המקום הופך להיות ג'ונגל של ממש והאסון הוא רק עניין של זמן.
ובכל זאת לא עלה על דעתי לבקש לסגור ציר מרכזי זה. גם שם ילדים נוסעים, צועדים ורצים מתאמנים, אנשים חוצים לזרוק פחים, מטיילים וותיקים שנוסעים בקלנועיות להנאתם ושאר משתמשים בציר זה – חשופים אף הם לתנועה מסוכנת.
אני חושבת שהדרך היא לחנך, להזהיר ולכוון מודעות לתנועה במקומות שיש כבישים. באותה מידה צריך לבקש לסגור את הדרך של בית הספר כי היא הומה מכוניות ואוטובוסים. האם זה נראה סביר?
לסגור ציר כל כך מרכזי שהושקעו בו כספים לא מעטים לשדרוגו (מכספי המיסים שלנו) לא בטוח שזו הדרך.
ישנם צירים פנימיים שבכלל לא מתאימים לנסיעה ברכב ושאינם מתוכננים לחנייה בטוחה ובהם לא ניתן אפילו לראות מי יוצא באיזה שביל עלום, ואותם איש לא סגר, בחלקם שמו מחסומים לשעות עמוסות (שזהו פתרון ביניים נכון שמתחשב בכל הצרכים).
מקווה שההחלטה תישקל שנית ושהדרך תחזור להיות שמישה ובטוחה. לנוכח הרוורסים שעושים שם משאיות ואוטובוסים איני מתרשמת שהושגה המטרה.
תודה שוש

נויה,
את צודקת. מאז הסגירה אנו סופגים זעם של חברים רבים. ניסיתי לענות גם להם, אם כי אני די בטוח שלא הצלחתי לשכנע מישהו מהם. אם יצליח כל אחד להבין גם את הצד של האחר – אולי נוכל להגיע לפתרון יותר טוב, גם בכביש הזה וגם בדברים אחרים.
תודה
רענן

רענן,

מבינה לגמרי את הצד שלך. מסכימה עם חוסר ההידברות, כבר הרבה שנים כך זה מתנהל – אבל לא מסכימה עם דרך הפעולה. ענית לי, אבל בעצם ענית לכל המגיבים על המהלך.

כתבתי שאין לי בעיה אישית עם חסימת הכביש, ואני דווקא אוהבת את הכביש העוקף אבל שוב – אני חושבת שהדרך לא הייתה נכונה.

שמחה מאד שהיגעתם לקיבוץ, שמחה מאד שיש שכונות חדשות וחברים צעירים חדשים ואני חושבת שבתגובה שלך הרחקת לכת במחשבותיך. (אולי יש דברים שאני לא יודעת)

ממש כעסת!!! וחבל!!!

כמי שהתנסה בעבר בקבלת מכתב אנונימי לגביו, אני יכול לומר שאותם "גבורי עט" הפוחדים לחתום את שמם, לעיתים הינם "גבורי תרבות" במקומותינו.
אם רוצים ניתן בקלות לזהותם ולפרסם את שמם. רק פחדנים ועלובי נפש מתחבאים אחרי מכתב אנונימי דוגמת המכתב שקיבל גיא.
שטח ציבורי לא מטופל מהווה לא רק כתם בנוף, אלא מהווה סכנה להמצאותם של נחשים.
גיא חזק ואמץ במעשיך לשימור הנוף והניקיון.

לעניין בחירת חברי המועצה:
אין כל חשיבות לויכוח המתחולל היום. צריך לדון -אם בכלל יש זכות קיוםלמועצה.אבל אם יוחלט להמשיך לקיים את המועצה,אז יש לחזור ולבחור את חברי מועצה ע"י הקמת ועדת מינויים שתציע הרכב מועצה.
ועדת מינויים יכולה לתת תשובה לדרישות הסף המתבקשות מהרכב חברי הקהילה ,מנסיון וידע מיקצועי לדיון בנושאים המובאים לדיון במועצה.המועצה הינה גוף מייעץ להנהלת הקהילה ובה, בהנהלת הקהילה צריכות להתקבל ההחלטות שיובאו בסופו של התהליך להצבעה ואישור בקלפי.
ובהזדמנות זו אני חוזר ושואל את כל בעלי התפקידים המכהנים תקופה של מעל 5 שנים מתי תבקשו אמון מחודש לכהונתכם?
לתשובה ולדוגמה לפחות מאחד מכם יש רבים שמחכים.
במבנה הנוכחי של קיבוץ אין צורך במועצה כפי שהיא קיימת היום.

תשובה לכל המגיבים בעניין חסימת הכביש,
שלום לכם!
הבעיה היא גלובלית של כולנו ולא רק של שכונת הבנים החדשה! אני מבינה את ההורים המודאגים ומפנה שאלה למוסדות התכנון שלנו:
האם אתם יכולים לתכנן את הניידות בקיבוץ בצורה אחרת, שתהא בטוחה לילדים שלנו, לנכדים שלנו ואפילו לנו ולהורינו הזקנים?
מה שהיה "מת", יש לתקן לעתיד, ובמהרה.
מקווה שמישהו ירים את הכפפה שם למעלה בהנהלה.
שנה טובה,
טובה גבר

יפעת יקרה,

גם אנחנו שגרים בשכונות האחרות של הקיבוץ, הבאנו ילדים לגן.
גם לפני כמה שנים היה דואר והיו כבישים.
על מנת למנוע את הכניסה לדואר כפי שכתבת אפשר היה לשים מחסום
בכניסה לסימטת הדואר, או בכניסה לשטח חדר האוכל.
אין זה הגיוני לסגור כביש כל כך מרכזי ולא בגלל שאין לנו חשק לנסוע בכבישי העוקף, זה לא פחות מסוכן כאשר האוטובוסים שמביאים ילדים מבית ספר מעין שחר מסתובבים בחוסר זהירות במגרש החניה בגלל שהכביש סגור. גם אתם שמביאים את ילדכם למרכז הקיבוץ אתם לא בדיוק דואגים לנסוע בכבישים הבטוחים,
אין לי בעיה מיוחדת עם סגירת הכביש, אבל, יש עוד הרבה כבישים שצריך לסגור ומשום מה בהם לא מטפלים.

לנורית ולכל המתרעמים על המחסום החדש,

כפי שכתבת, בכל העולם ובכל הקיבוצים ילדים באים למוסדות החינוך ברגל וברכב ובאחריות ההורים ללוות אותם ולחצות איתם את הכבישים במעברי חציה.
הבעיה שנוצרה בקיבוץ בשנים האחרונות היא שמדרכות הפכו לכבישים וכבישים הפכו לאוטוסטרדות…
החסימה של הכביש הנוכחי, שדרך אגב היא פתרון שהוצע ע"י ועדת תכנון מול הסכנה שהכביש היווה ונידונה כבר במשך שנתיים בועדות ובהנהלות השונות, התבצעה מכיוון שהמדרכה לכיוון הדואר שאמורה לשמש כשביל בטוח לילדים ולהוריהם הפכה לכביש בו חברים משתמשים בדרך קבע כדי להגיע עם רכביהם עד לפתח תאי הדואר. הכביש שיורד ממגרש החניה לכיוון הכולבולית, שהיה אמור להיות כביש פנימי לשירות החברים, הפך לאוטוסטרדה של משאיות, אוטובסים, ומאות רכבים ביום שנוסעים לבריכה, לאולם הספורט ולכל מקום אחר בקיבוץ. בשעות אחרות של הערב הכביש והמדרכות שלצידו הפכו לאזור חניה לכל האורחים הבאים לפעילויות השונות המתקיימות בחדר האוכל.
אז נכון שאולי זה עכשיו פחות נוח (גם לנו הדיירים שגרים לאורך הכביש וגם אנחנו נדרשים לעשות את העיקוף כדי לצאת מהקיבוץ), אבל זה הרבה יותר בטוח. אנחנו עדיין מלווים את ילדינו בדרכם למוסדות החינוך, וחוצים איתם יחד את הכביש, אבל הסכנה הממשית שהיתה הוסרה.
כמובן שזה לא פתרון מושלם – עדיין יש רכבים שמוצאים את דרכם להכנס למדרכות וכמובן שיצטרכו לתת מענה להסדרת התנועה לקראת בניית השכונה הבאה, אבל זה שלב ראשון בדרך לחיים בסביבה בטוחה יותר לנו ולילדינו.