כדאי לכולם לקרוא את הנאום המרגש והאמיתי של נועה.
זה היה ערב מרגש ובמיוחד אמיתי.

מרים סדרת הכתבות שלך מרתקת וחשובה מאין כמוה לדור הצעיר
יישר כח דני

באהבה לכל הוותיקים והזקנים

נראה שבסקנדינביה מתפתח ז'אנר חדש, ומשעשע, של מה שקראנו פעם "בלשים". אחד מהם הוא "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מאתיונס יונסון. ביום הולדתו המאה, בעוד בית האבות בו הוא גר מתכונן לחגיגה, מתחמק אלן קרסון בנעלי בית דרך חלון חדרו למסע רב הרפתקאות, כשהוא סוחב איתו מזוודה נפוחה בשטרות שהפקיד בידו עבריין, ונמלט ממרדף כפול, של הפושעים ושל המשטרה. תוך כדי מסופר סיפור חייו המופלא, בו הוא מלמד את מדעני לוס-אלאמוס איך ליצור מסה קריטית שתפוצץ את פצצת האטום וקושר קשרים עם כל גדולי העולם (סטלין, מאו, ניקסון…) מומלץ בחום

באמת?

פילוסוף גדול היה, בכיר בין בכירים, ידוע שם. כתביו מילאו ארבעה כרכים עבים; קרא את הכול, וידע את הכול. אחד בדורו אמרו, והקדיש את רוב מאמציו למציאת משמעות החיים. הוא הכיר את כל התזות ואת כל האמונות ובמילים ברורות וחותכות הראה כי אין בהם אמת. למרות שהיה משוכנע שיש משמעות וסדר בעולם, לא מצא. בסופו של דבר הגיע למסקנה כי בתוך הסדר קיים מחסום המונע מן האדם גישה לידע על משמעות החיים, אפילו אם בכוחו להבין אותו.
יום אחד, חזר אחד מעמיתיו מסיור למזרח הרחוק. הוא סיפר לו בהתלהבות על כל מה שראה שם, והוסיף: "דרך אגב, יש שם כאלו שיודעים מה משמעות החיים!"
"נדמה להם, השיב, "המזרחיים מבולבלים."
"לא כך. יש שאינם מדברים רבות שנושאים את חוכמת המאות והאלפים, והם יודעים."
"אם גילו לך, נא לשתף אותי."
"לא גילו, אבל ספרו לי כיצד להגיע לקדוש שיהיה מוכן לגלות."
"כן?"
"לי לא היה זמן ולא היה עניין. זה מתאים לך, לא לי."
מתוך נימוס, רשם הפילוסוף את הפרטים כיצד להגיע לקדוש. לא נסע. רק מפעם לפעם חשב על האפשרות. אבל האמת היא שהרעיון כירסם בו, וכעבור חודשים מספר, החליט בכל-זאת לנסוע. הוא מגיע לכתובת בדלהי, לבנין רב קומות חדש. מקבל אותו צעיר לבוש חליפה לונדונית ואומר לו שלום בעברית. הוא מציג את עצמו, אבל הצעיר אומר שיודעים מי הוא וחיכו לו. לאחר שהשקו אותו בתה ריחני, ממשיך הצעיר להסביר את התנאים. יהיה מאמץ פיזי, אסור לקחת מצלמה או כלי תקשורת אחר; הוא חייב להיות לבד.
"אני מוכן".
"יפה, יוצאים בבוקר השכם. נזיר ילווה אותך. תיקח איתך רק את הדברים החיוניים ביותר."
לפנות בוקר הוא מוצא עצמו בתחנת הרכבת. הנזיר מדבר עם הקופאי ובידו מסמן לו להתקרב. הקופאי אומר סכום, והוא מבין שעליו לשלם. נוסעים כל היום. חם ומסריח בקרון. הנזיר יושב בישיבה מזרחית, בעיניים עצומות ולא זז. הצליח לקנות מזון בלתי מזוהה באחת העצירות בדרך. כאשר מגיעים לתחנה האחרונה כבר חושך, ושם מחכה להם טנדר עם נהג, גם לא מדבר. בבוקר הוא רואה את המישור החם והיבש מאחוריהם ומרגלות הרי ההימלאיה שלפניהם. בסוף היום חוצים את הגבול לנפל ובלילה עוצרים בכפר קטן . עוד יומיים נוסעים כך בעליה לתוך נוף ירוק וקסום. עם רדת החמה ביום השלישי פורקים את ציודם וטוענים את הכול על שני חמורים. בבוקר ממשיבים ברגל. לאחר זמן לא רב, הוא רואה במרחק את הדגל של סין. הם מתקרבים ועוצרים, מחכים לחושך כדי להתגנב לתוך טיבט. למחרת הם מגעים סוף סוף למנזר.
שבועיים ימים הוא חי כנזיר. איש לא מדבר איתו. בקושי שורד על מעט מזון וחולם על שוקולד חלב עלית. אז מעירים אותו בלילה, טובלים אותו במעין של מים קרים כקרח, ולוקחים אותו למפגש עם הקדוש. זקן מאד מאד הוא, אבל קולו צלול ואבירי, נמוך ופיוטי, "ברוך הבא, בני".
"באתי בדרך ארוכה כדי לשאול שאלה אחת."
"כן. אני יודע. עכשיו עליך להתרכז בי. רוקן עצמך מכל דבר אחר."
"הקשב! החיים הם מזרקה!"
"מה?"
"החיים הם מזרקה"
"אתה מדבר ברצינות?"
"החיים הם מזרקה"
" זה מגוחך. לא שמעתי דבר טיפשי כזה בחיים."
"אתה מתכוון שהחיים אינם מזרקה?", אומר הזקן בקול רועד, ומתנדף!

יהושע, 11\11

אודה, ערב שלונסקי היה, לטעמי, פיספוס. הוא לא היה מספיק מעניין, הוא לקה בחסר בתחומים שלא היה אמור ללקות! שלונסקי, אמן המילה הכתובה, היה עשיר מופלג באיכויות החריזה, משחקי המילים שלו, והיה ראוי להביא במהלך הערב "שלו" קטעים מוקראים, ולא מעט! כן, יוחסה לו בשעתו הדרך בה סירב להיות חלק מ"אגודת הסופרים" האמירה: "אם תרצו – אין זו אגודה"… היה הולם לספק צימוק זה לציבור, ונוסף לכך:נכדתו, סיגל אשל, בת שער הגולן, היא זמרת מחוננת בזכות עצמה, ואני משער (בהכירי אותה טיפה), שהיתה נענית ברצון להשתתף בערב כזה.
לטעמי, קיבלנו ערב קצת ארוך, ולא מאוזן מבחינת הרכבו. חבל, כי לא בקרוב תהיה הזדמנות לתיקון.

תגובה לשאלה של ששון:
בעבר חתמה גבעת חיים בלחץ של חברינו בגת חוזה עם חברת פז כדי להגדיל את כמות הדלק הנקנה מהחברה, חוזה שאגב לפי זכרוני
נגמר ב-2012, ולקבל הנחה גדולה, אך לאחר כמה שנים גת עברה לעבוד עם דור אלון ואנחנו נשארנו עם חוזה הקניה.
רוב משקי גרנות עובדים עם דור אלון ולכן הכמות הנקנית מפז קטנה וגם ההנחה הניתנת בגין קניה זאת.

לפחות לגבי התקשורת – העניין סודר. מי שהעביר כתובת מייל מעודכנת, אמור לקבל פירוט חיוב תקשורת לכתובת המייל שלו בתחילת כל חודש לחודש הקודם.

לא תמיד אני מסכים עם דעותיה של תמר, ולמען הגילוי הנאות דעותינו חלוקות בנושאים רבים. הפעם אני מוכרח לציין, תמר נגעה בנקודה מאד רגישה והיא הפער ההולך וגדל בין הציבור שחי מקצבת הפנסיה שהקבוץ צבר לו לאלה שחיים מפנסיות וקיצבאות שאין הקבוץ אחראי לו.
הנטיה והמגמה השלטת להקטנת המס הפרוגרסיבי מבעלי ההכנסות הגבוהות ולמעבר לדרך של "מס גולגולת" קרי מס שווה לכל החברים, נשמעה כבר בעבר. הפער הגדול הוא זה שמעורר את תחושות " אי הצדק החברתי". הקטנת הפערים וגיוס אמצעים כספיים ניתנים להעשות בין השאר ע"יהגדלת המס הפרוגרסיבי, הקטנת משכורות וצמצום משרות הממומנות ע"י הקהילה בשרותי הבריאות, החינוך והנהלת הקהילה.
.

בשולי הדיון בנושא המיסוי, מאמר של אורי היטנר בבלוג שלו.
הבלוג של אורי הייטנר

11/2011

מיסוי צודק

המחאה החברתית הגדולה, אף שאינה חפה משגיאות ובהן שגיאות חריפות, היא הצלחה גדולה. עיקר הצלחתה בתחום התודעה – הן בתובנת הציבור ביכולתו להשפיע ובזכותו לא לקבל כמובן מאליו את מה שמאכילים אותו לאורך שנים, והן בשינוי השיח הציבורי וסדר היום הפוליטי והתקשורתי ושימת הדרישה לצדק חברתי במקום גבוה הרבה יותר.

יש גם הצלחות מעשיות, והחשובה שבהן היא החלטת הממשלה על הרפורמה במס בהתאם להמלצות ו' טרכטנברג. העובדה שממשלת נתניהו קיבלה החלטה זו היא מדהימה – הורדת המסים היא הדגל של נתניהו, היא הדת של נתניהו. והנה, לנוכח המחאה הציבורית והדרישה לצדק, הוא נאלץ לבצע סיבוב פרסה והממשלה בראשותו קיבלה החלטות הפוכות לדרכו המסורתית.

השינויים בתחום המיסוי הם ביטוי לצדק חברתי ולערבות הדדית. מהי ערבות הדדית? אכפת לי ממך ואכפת לך ממני, ועלינו לבטא את האכפתיות הזאת באופן מעשי. אם אני עשיר ואתה עני, אוותר על חלק ממה שיש לי, כדי לאפשר לך קיום בכבוד – יכולת לחנך את ילדיך, יכולת לטפל כראוי בבריאותך ובבריאות משפחתך, קורת גג מכובדת וכו'.

מדיניותן של כל ממשלות ישראל האחרונות הייתה מנוגדת לרעיונות הצדק והסולידריות. דרך ההפרטה צמצמה למינימום את האחריות של המדינה לחברה ואת מחויבותה לאזרחיה, הקטינה את התקציבים החברתיים והורידה את המס. נתניהו התחייב להורדה משמעותית של המסים, ובכך להגדיל את הפערים ולצמצם עוד יותר את התקציבים החברתיים. המחאה חייבה אותו לשנות את דרכו, ולאמץ את הדרך ההפוכה – הקצאת עשרות מיליארדים לחינוך ורווחה שהמקור המרכזי להם הוא מיסוי צודק.

צדק חברתי וערבות הדדית – אלה הערכים הבסיסיים של הקיבוץ. הקיבוץ הקלאסי, השיתופי, מימש אותם באמצעות השותפות, באמצעות הקופה המשותפת שנבנתה מהמאמץ הקולקטיבי של הקיבוץ, שהוא המאמץ האישי של כל אחד מחבריו. הקיבוץ המופרט, הנמיך באופן משמעותי את הצדק החברתי והערבות ההדדית, אולם לא ביטל אותם לגמרי, אלא המיר את השיתופיות במס קהילתי גבוה וצודק.

והנה, בימים שבהם עם ישראל מתעורר מהחלום הקפיטליסטי שמכרו לו ודורש צדק חברתי, ובין השאר מיסוי צודק – אצלנו טרם נפל האסימון. בימים שבהם אפילו נתניהו מבין שעליו לשנות את דרכו, אצלנו קיבוצים רוצים להיות הנתניהוים האחרונים – הטרנד החדש הוא קיצוץ המס הקהילתי. למה? מאותה סיבה שגרמה להפרטה, ושההפרטה לכאורה אמורה הייתה לתת לה מענה: "נמאס לנו לשאת על גבינו" וכו' וכו'. כלומר – היפוכה של הערבות ההדדית.

מזמן השלמתי עם העובדה שרוב הקיבוצים ויתרו על השותפות, ברמות אלו או אחרות של ויתור. ובכל זאת, מה מותרת החברה הקיבוצית מסביבתה? במס הקהילה הגבוה, המממש בדרך אחרת את רעיון הערבות ההדדית ומאפשר צמצום פערים וחיים בכבוד לכל. גם על זה לוותר? דווקא עכשיו?

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 1/11/2011 23:48 בקטגוריות המאבק החברתי, חברה, כלכלה, פוליטיקה, קיבוץ, התנועה הקיבוצית

טלי,
כנראה את שוכחת דבר אחד פשוט: עוד 100 עוד 150 עוד 200 זה בנוסף על עוד הרבה מאות.
אי אפשר להגיד לזה ניקח מהציבור ולשני הקהילה תממן. זה לא עובד ככה.
אי אפשר להטיל עוד מס ועוד מס. צריך לעשות סדר עדיפויות.
לכל אחד ואחד מאתנו יש סדר עדיפויות משלו.
אחד רואה חינוך, והשני רואה תשתיות.

ואני רואה המון אינטרסים.

כאשר ילדי היו במערכת החינוך לא שמעתי כזאת התלהבות להשקיע במערכת החינוך. פתאום זה הדבר הכי חשוב?

הכל תלוי מי המבקש ומי הרוב.

אבל, לבוא ולהציע הצעות של הוספת מיסים זה בעיני אטימות ותמימות.

נויה

עוד כמה מילים קצרות.
א. אני וציון, כל אחד בנפרד מציעים לשקול להעלות את מיסי הקהילה, כדי שתהיה אפשרות לטפל בכל סוגי התשתיות של הישוב (כבישים, מבני ציבור , חשמל, מים וכד') לאורך השנים, כמובן לא הכל בבת אחת.
ב. להערכתי, מס בגובה 2% מההכנסה של כל אדם (כמאה חמישים ₪ למי שהכנסתו 7000 ₪, כמאתים ש"ח למי שהכנסתו 10,000 ₪ וכן הלאה), יכולה להכניס לקהילה כמיליון ₪ בשנה. תוספת מכובדת לתקציב השקעות, שבהחלט יכולה לשדרג את איכות החיים של כולנו במרחב הציבורי.
בכיס הפרטי, של משפחתי לפחות לא יהווה מס כזה פגיעה משמעותית.
ג. זו דוגמא לכיוון מחשבה, אפשר כמובן לבחון גם כיוונים נוספים, מיסים על הכנסות שאינן מעבודה וכד'.
ד. לטעמי האישי , מי שהכנסתו עד 5000 ₪ בחודש לא צריך לשלם מס בכלל, אבל זה בהחלט עניין של טעם.

בברכת חיים טובים לכולנו…

לקוראים שלום,
ציון יקירי, הלכת רחוק מדי, בהן צדק מוכנה אני לשלם מס חודשי לטובת צורכי החינוך, יש לי במערכת כמה קטנים מקסימים, ואולם מכאן ועד למסקנתך הנחרצת כי רמת החיים של כל חברי הקיבוץ עלתה, רב המרחק. אני שמחה על ההזדמנות להאיר את עיניך ואת עיני כולם לעובדה המצערת עד מאד, שחברים המקבלים שכרם מהקיבוץ, לא עודכנה משכורתם מזה 9 שנים! למותר לציין פה עד כמה נשחקה משכורתם שהיא (אם אינם מנהלים), נמצאת גם ככה באיזור המינימום ושווה לתקציב שהיה נהוג לפני ההפרטה הגדולה.
בברכת הצלחה לכולנו, רעיה

מצטרפת לדעתו של ציון, שהצטרף לדעתי.
רק רוצה לציין שהעליה ברמת החיים היא מאד דפרנציאלית,
ולכן מציעה שאם יוחלט על מיסוי נוסף הוא יהיה דפרנציאלי.
לא נראה לי נכון שאדם או משפחה חד הורית שחיות ברמת חיים די בסיסית עם
הכנסה של 5000 ש"ח בחודש
תשלם מס זהה למשפחה שרמת ההכנסה שלה היא 10-20,00 בחודש , ואני מניחה שיש
לא מעט כאלה.

אתמול הלכתי להפגנה בתל אביב ולא תאמינו מה האנשים צעקו שם "העם – דורש – צדק חברתי", נראה לכם שזה קשור איכשהו גם אלינו ?

שלום לכולם,

אני חושב שבמצב שנקלענו אליו והפערים הגדולים במצב התשתיות אין מנוס מלראות איך מגדילים את המקורות לקרן התשתיות, על מנת שנוכל לטפל בשני הפרויקטים במקביל ובפרויקטים אחרים בהמשך.

מציע לשקול הטלת מס חודשי מיוחד על החברים שיעודו לקרן תשתיות – זה לדעתי הדיון האמיתי והחשוב שיש לקיים בעת הנוכחית, אחרת אין סיכוי לשינוי דרסטי. במקום להחליט כל פעם על הפרויקט הבא, אני מציע להגדיר מהם הפרויקטים החשובים שרוצים לעשות בעשור הקרוב, לחשב את עלותם, ולעשות חישוב מה המס החודשי שיש להטיל לעשור הקרוב על כל חבר כדי לבצע את אותם פרויקטים.

צריך לזכור שבעבר לפני ההפרטה תקציב החברים היה קטן בהרבה מהשכר היום וחלק מההפרש היווה בעצם את ההשקעה של החבר / קיבוץ בנכסי הקיבוץ והתשתיות. מאז ההפרטה החלק של החבר גדל משמעותית (רמת החיים של כולם השתפרה משמעותית), קטנו המיסים וכל זה בא על חשבון ההשקעה בקיבוץ. ברור שלאורך זמן המצב הקיים יביא לקריסת התשתיות. כמו כל עסק חלק מההכנסות השוטפות חייב ללכת להשקעה חוזרת בתשתית.

ציון

חברים שלום,
המצב בחינוך על הפנים וההשקעה של 800,000 ש״ח הוא כמעט פתרון של פלסתר למצב העלוב של בניני החינוך כיום. הלואי שהיה לנו כסף להשקיע גם במבני חינוך וגם בכבישים, אבל מכיון שאין לנו וקופת התשתיות תתמלא אולי בעוד ארבע חמש שנים שפריגת תימכר, צריך לדעת לקבוע עדיפות ולגבי אין בכלל שאלה שהעדיפות להשקעה צריכה ללכת לחינוך וזאת בגלל שכונת הבנים החדשה שלנו שקולטת סדר גודל של 80 משפחות צעירות.
אני מציע לא להפוך את הדיון לדמגוגי ולאיים עלינו בבטיחות הילדים שלנו, אני רק מזכיר לכם שכביש הכי מרכזי בקיבוץ שכמובן שופץ נסגר בגלל בעית בטיחות.
לסיכום כשאין מספיק כסף לכול יש לחליט מה יותר חשוב, ואני מאמין שאנו צרכים כרגע בזכות שכונת הבנים החדשה להעביר את הכסף לשיפוץ ושימור מבני החינוך שלנו.
בברכה יוסי בליך

חברים שלום,

אני מציע לשקול את ההצעה של יוסי בזהירות.
חברי המועצה נקראים לאשר תכנית שאושרה במועצה רק לפני מספר חודשים (כמסגרת) , על פי המלצת ההנהלה המבקשת לחפש איזון בין הצרכים הרבים של הקיבוץ עם האמצעים העומדים לרשותינו.
כולנו היינו שמחים לעשות גם וגם, אך עם השקעה של כ- 800,000 ש"ח בחינוך + תוספות שיגיעו בקרוב מתקציבים שוטפים לחינוך – סה"כ השקעה של מעל מילון ש"ח במבני החינוך שאנו מאשרים בזמן האחרון אי אפשר להגיד שאין השקעה בחינוך.
להבנתי תפקיד ההנהלה והמועצה לאזן את הטיפול בצרכים השונים ולהשקיע גם בתשתיות כלליות – כמו כבישים, חניות ובטיחות שגם הם חלק מההשקעה בישוב.
השקעה בתשתיות כבישים מהווה נושא בטיחותי ממעלה ראשונה לילדינו (בל נשכח שהכבישים הקיימים לא תוכננו ולא מתאימים לנפחי תנועה של שנת 2012…)
מילה אחרונה – אני מאד בעד השקעה בחינוך , ואכן הדבר מתבצע – אך איכות החינוך אינו נקבע רק ב"בלוקים" ומרצפות – אלא גם בתכנים חינוכיים וכוח אדם – שם צריך לתת את הדגש.

בברכה
שמוליק

לי נראה לא נכון לדחות את הדיון על שיקום מערכת הכבישים ולא נראה לי נכון לטפל במבני חינוך על חשבון כל נושא אחר בקיבוץ. הקיבוץ מורכב מציבורים שונים, חלקם אינם לקוחות של מערכת החינוך אבל כולנו, כולל הלקוחות של מערכת החינוך, משתמשים בכבישים ובשאר התשתיות. לדעתי אסור להזניח את הטיפול בנושא חיוני זה שחשוב לכלל החברים.
אני רוצה להציע שנבדוק היטב מקורות מימון לפני הליכה לפיתרון של העלת מיסים. כבר היום ישנם חברים שרמת המיסוי וחיוביים מהבאה קושי בהתנהלותם הכלכלית הפרטית.

טלי שלום,

אני מקבל לגמרי את אמירתך שאין הלימה בין רמת החיים של הפרט בגח"א לבין רמת התשתיות בישוב.
נושא ההשקעות אינו אינו קשור לרמת המיסוי של הפרט אלא לסדר העדיפויות של הקיבוץ ומגבלותיו של התקציב.
מניתוח תמונת המצב העגומה לפני כשלוש וחצי שנים, מועד הגעתי לקיבוץ, הובלתי מדיניות של השקעות בתשתיות הקהילה עם דגש על התשתית היצרנית, שכבר היום נותנת את פירותיה ובגדול.
עקב מצבו של הקיבוץ, אליו לא היו מודעים החברים, הבנתי שהמקור המימוני חייב לבוא מהתקציב השוטף של הקהילה ובהתאם נבנה התקציב. להזכירך, וויכוחים וערות רבות על תרבות "המחסנים" ושינויים רבים במדיניות המחירים, הניהול והמיסוי שהיום מהווה פחות מ 15% מתקציב הקהילה.
בצורה זו השקענו מעל מיליון ש"ח בשנה בחידוש תשתיות שרובן כאמור מניבות באופן ישיר.
הרציונל מאחורי פרויקט מתחם החינוך דומה אך לצערי הפעם זה קצת השתבש..
התפיסה הכוללת המקורית של הפרויקט זיהתה פטנציאל ברור לביצוע פרויקט כלכלי-חברתי דרך יעול השימוש במספר גדול של מבנים, פינוי הגיל הרך ממתחם הפעוטונים למבנים גדולים ומשודרגים והסבת מתחם הפעוטונים לדיור זמני, לרווחה ולשימוש אחר. בדרך זו ניתן לממן את פרויקט "מתחם החינוך" תוך כ 15 שנה מדמי השימוש שיתקבלו ממתחם הפעוטונים שהוסב למגורים זמניים.
לידיעתך, ההשקעות במתחם הנעורים, בפיתוח הנקודה, במבנה קומותיים, במרפאת שיניים ועוד מבנים רבים החזירו את ההשקעות ובגדול והיום משמשים מקור תקציבי יציב לקהילה.
גישתי הבסיסית אומרת שכל השקעה צריכה להיות כלכלית, באופן ישיר או עקיף. מרבית השקעות הקהילה בשנים האחרונות היו אטרקטיביות כלכלית, החזר השקעה תוך כ 3-5 שנים, וחיוניות למרקם החיים בקיבוץ המתחדש.
פרויקט מתחם החינוך גדול יותר אבל אם נקבל את גישתי הוא יחזיר עצמו כלכלית בפרק זמן סביר, גם אם כל ההשקעה היתה מגיעה ממקורות הקהילה השוטפים.
לסיכום, ה"השקעות בקהילה" אינן נופלות כלכלית, לאורך זמן, מ"השקעות עסקיות" אולי ההיפך נכון.
פרויקט "שדרוג הכבישים", שהוא הרבה מעבר לכבישים, חיוני ביותר לאיכות החיים של התושבים ולכלל הפעילויות בקיבוץ, קהילה ועסקים.
הגישה הנכונה בעיני זה למצוא את האיזונים הנכונים בין כל המרכיבים – כמו בבישול.

אייל ניסן

יוסי שלום,

תודה על התמיכה לתוכנית ההשקעות במתחם החינוך, תמיכתך יחד עם חברים אחרים היא משב רוח מרענן בגח"א. יחד עם זאת אני מתנגד נחרצות להצעתך…
ההשקעה במערכת התשתיות המרכזית כוללת, מעבר לכבישים, מדרכות, חניות, מרכזי איסוף, תאורת רחוב וטיפול יסודי במערכת הביוב המרכזית. מצב התשתית והצורך בהתאמתה להתפתחות הקיבוץ קריטית. אני מסכים עם כל הנאמר בקשר לצורך בהשקעה עקבית ומתמשכת בתשתית הציבורית. הגיע הזמן להבין ולהפנים שהשקעה בתשתית ציבורית מקבילה להשקעה בחידוש ציוד ומכונות במפעל, מפעל ופירמה שלא יתחדשו יסגרו ותשתיות ציבוריות שלא יתחדשו יקרסו ולא יאפשרו ניהול חיים תקין (מצב אליו אנו מתקרבים היום..).

חשוב ביותר שקהילת גח"א שינתה דיסקט והיום, יותר מפעם, מבינה את החשיבות של השקעות "צרכניות" כביכול. מכאן אנו צריכים לתכנן צעדינו בתבונה ולמצוא את האיזון הנכון לכל הצרכים ורבים הם.

שבת שלום
אייל

אני לא מסכים עם יוסי.
התכנית לשדרוג תשתיות הכבישים הוכנה מזמן בעבודה מסודרת ומבורכת ויש להמשיך בביצוע שלה. היא מטפלת בבעיה כאובה וחשובה שגם היא הוזנחה במשך שנים ושאין לדחות עוד את הטיפול בה. אנחנו צריכים בהחלט לוודא את המשך הטיפול בבעיות החינוך – מבנים ועניינים אחרים, אבל לא ע"י מהלך כזה.
טלי – אני מסכים איתך באופן עקרוני לגבי ההזנחה של המרחב הציבורי. אולם הפתרון לא חייב להיות העלאת מיסים, אלא יש שינויים רבים בתוך התקציב, במקורות ובשימושים, שיכולים לייעל אותו ולעשות אותו צודק יותר. הצעות ספציפיות הגשתי לאיל ניסן ואני מקווה שמשהו מהן יתבטא בהצעת התקציב. אני, בכל אופן, לא מתכוון להצביע בעד התקציב במועצה אם הוא יהיה דומה לתקציבים של השנים האחרונות.