Print

 צילום אוויר בריטי 1938 (עיצוב תמונה: שמעון הישראלי)

שממה. גבעות חשופות, דרכים מאובקות אותן מלטפות השמש והרוח ובאוויר, בו מרחף מטוס "אוורו-אנסון" המצלם, ממש ניתן לחוש את אמרתו של ישראל זנגוויל – "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ". אבל רגע ! לא באמת "ארץ ללא עם", כי הרי בתמונה רואים שעל אדמות גח"א העתיד לקום כעשור ומחצה מאוחר יותר, דווקא גרים אנשים.

מערכת העלון אינה מאלו המבכים את תוצאות מלחמת האזרחים של 1948. נהפוך הוא ביותר ! ולכן אנו מאמינים כי יותר מאמרתו של זנגוויל, מתאימה פה דווקא אמרתו של יהודי מפורסם יותר, ישו מנצרת – Reddite quae sunt Caesaris Caesari ואם מי מכם בכל זאת מעוניין לנבור קצת, הרי שבכפר זמר קיימת עד היום "שכונת מנשייה" בה חי כבר הדור השלישי של המשפחות שאת בתיהן אתם רואים בצילום (בעצם, המקבילה לשכונות ההרחבה א',ב',ג' בגח"א, מעניין אם גם שם יש בעיית שיוך). אבל שווה להרהר בזה מדי פעם, כשאתם מתכרבלים על הספה מול הנטפליקס התורן – לא, זו לא הייתה ארץ ריקה ומי שגר בגח"א כיום, החל מ"נשים עושות שלום" ועד אותם שישה בגח"א שהצביעו לנפתלי בנט וכל מי שבתווך, צריכים לדעת זאת.

טקס הנחת אבן הפינה, מאי 1952

 הרוח אשר ליטפה את הגבעה החשופה בתצלום הקודם, נושבת כעת בעוז בדגלים האדומים ודגלי הכחול-לבן המתנפנפים במעמד החגיגי של הנחת אבן הפינה לקיבוץ חדש במדינת ישראל הצעירה – גבעת חיים איחוד.

עשרות על עשרות של אורחים, בהם רבים מחברי כפר סאלד וגבעת חיים מאוחד, האזינו נרגשים לדברי אבי האומה, דוד בן גוריון, שהתקבל בפרחים אדומים בידי ילדים צעירים. עוד בתוכנית: מטוס שהצניח פרחים על החגיגה, הצגת עבודה בקיבוץ של הצעירים וריקודים של המבוגרים יותר ולקינוח, עטו כולם על מיץ התפוזים והעוגות.

כנראה מבלי כוונת מכוון, נלכדה בתמונה שהנציחה את המעמד החגיגי, גם "ישראל השנייה" שבדרך כלל נותרה מחוץ לעדשה בשנים הללו – ברקע ניתן לראות את השורות הצפופות של המבנים במעברת עמק חפר שתהפוך שנתיים מאוחר יותר ליישוב אליכין.

מבט ממגדל המים, פברואר 1955

כמעט יומולדת שלוש. השכונות הראשונות כבר עומדות על תילן, מסביב כבר ניתן לראות מטעים ראשונים ומורדות הגבעה החשופה כבר מתחילים להתמלא בצמחי נוי. חשוב לדעת כי בבתים שבתמונה אין מקלחות. את הצורך הבסיסי הזה ממלא המבנה הרבוע בלבן הבוהק במרכז התמונה, הלא הוא מבנה המקלחת הציבורית. סיפורי המוסד המכובד הלזה יכולים היו בקלות למלא עלון שלם, "במלוא תבל עוד לא מצאתי מוסד חופשי ושוויוני ודמוקרטי", כפי שהגדיר עדי נחמני את המקלחת הציבורית.

מבט ממגדל המים, 1964

הקיבוץ כבר בן 12 והנה הנה הוא משולש הבילוי העיקרי דאז: חדר האוכל-המועדון לחבר-בית וינה. באותם ימים בהם (הרוב) עבדו קשה, סיפקו מקומות אלו מזון לגוף ולנפש. המטבח שפעל לאורך שעות ארוכות במהלך היום, כבר מנפק ארוחות שנשלחו לעובדים בשטחי קקון, קובני ומפעל "גת" ומה בארוחות? מנות כגון "השה" (אל תשאלו). נכון שהתרגום הידני בסרטים שהוקרנו בבית וינה, לא תמיד עמד בקצב התקדמות העלילה, אבל יחד עם התקליטים ופינת האספרסו במועדון לחבר, סייעו כולם להתפתחות התחושה הקהילתית.

צילום אוויר, 1969

 הגבעות כבר אינן חשופות. שכונות חדשות נבנות וניתן להבחין בבירור בהתפשטות הצמחייה בגח"א ולהקיש מכך על החשיבות שהוקדשה לנוי ולסביבה בקיבוץ, מאז ומעולם. ניתן גם להבחין כי שטחי ענפי חקלאות כגון הברווזיה (שקדמה להודייה) והרפת נמצאים בתחומי הקיבוץ. בלילה, כשכולם ישנים, איש לא חולם כי בעוד ארבעה עשורים יעלה בית בברווזיה כמיליון דולרים. האקליפטוס הבודד המיתולוגי כבר מטיל את צילו על מחסן המשק, בדיוק כפי שהוא עושה ברגעים אלו.

צילום אוויר, שנות השבעים

אחרי גיל 20 גבעת חיים איחוד הוא קיבוץ חזק. רשמיה של המהלומה הכבדה מחודש אוקטובר 1973 עת נהרגו שמונה מבני הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים, עדיין ניכרים, אך בצילום האוויר ניתן לראות ולחוש את ההתפתחות, הצמיחה והחיים. ענפי החקלאות כמו הפרדס, ההודייה והרפת וגם מג"ח, המפעל החדש, נראים היטב בשיא תפרחתם. בצד שמאל של הצילום ניכרת החשיבות שהייתה מאז ומעולם לספורט בגח"א: מתחם הבריכות, מגרש הכדורסל ומגרש הטניס. מתחת להם – מבנה הנעורים בבדידות מזהרת המקנה פיצוי מה על הבדידות הקשה של ילדות הלינה המשותפת.

צילום אוויר, 2008

 אימפריה בהתהוות. עם היעלמות קדחת הנילוס, מתגלים בגח"א  מקרים רבים של הידבקות בקדחת נדל"נוס ששורשיה נעוצים עוד בהפרטה שעבר הקיבוץ לקראת סיום המאה ה-20. ניתן לראות כי הרפת הישנה נמחקה כבר מהמפה לטובת הפלא החדש שעומד לקום – שכונת הרחבה ראשונה עבור בני הדור השלישי בקיבוץ.

צילום אוויר, 2017

 צפוף, צפוף, צפוף. שתי שכונות ההרחבה א+ב כבר ניצבות להן קוממיות על מקומן ובקצה הצפון-מזרחי של "הנקודה" ניצבת לה חלקת האדמה ועליה המבנים הנטושים של פיטום עליון. שם עתידה לקום (מתי? האם? כיצד?) שכונה ג'. מאות על מאות על מאות של אנשים, קוראים כרגע לגח"א – בית. המספר יילך ויעלה בשנים הקרובות. ומה בעתיד? שכונות ד-ה-ו? או שמא בנייה לגובה?

ואולי בעצם צריך להניח לרגע לשאלות ולתת לעיניים לקפץ בין התמונה הראשונה בכתבה זו לתמונה הנוכחית. לעבור בין גבעות הטרשים שהפכו לגן פורח שבתורו הפך לפנינת נדל"ן מבוקשת. לטוב ולרע זה אולי כל הסיפור כולו. ככה אנו נראים.