לאחר שהתבקשתי לכתוב כמה מילים על משמעות האורווה עבורי בתור נער, השאלה הראשונה הייתה – למי אני כותב? לאורווה? ליפתח? או בכלל לעצמי?

אני חושב שעצם השאלה, מסבירה באופן מסוים את המקום המיוחד והעוצמתי הזה שהשפיע על אין ספור בני נוער בקיבוצנו.

האורווה (המקום) – משהו בפשטות המקום ובאינטימיות שלו, אפשר לי להרגיש בבית בכל רגע: השבילים שנותרו לא סלולים וחלקם אף מיושנים, נתנו תמיד תחושה של ראשוניות וחמימות שלא ניתן להסבירה במילים. הקרבה לשדות ולפרדסים התמזגה באופן מושלם עם תחושת החופש והאנרגיות האינסופיות שהביאו עימם הטיולים בטבע מסביב לקיבוץ ואפשרו לי להכיר כל פיסת אדמה באזורנו.

יפתח – אני לא חושב שיש בקיבוצנו (או בכלל) הרבה אנשים שבנו מוסד שנתן בית, מפלט ותחביב לכל כך הרבה ילדים ובני נוער. מי שהיה ובילה במקום, יודע שלולא איש יקר אחד המקום הזה לא היה יכול להתקיים (וממשיך להתקיים בעזרת דור ההמשך). היכולת לנהל בדרכו המיוחדת ולייצר סנכרון בין האנשים השונים והמגוונים שאכלסו את המקום, אפשרה את האינטימיות, האהבה לבעלי חיים וחינוך לעבודת כפיים.

היכולת של יפתח לתת לכל אחד את המקום הפרטי שלו באורווה, לתת אחריות ומאידך לאפשר "הגדלת ראש", אפשרה לכל אחד להתפתח באופן הנכון לו במרקם האישי ובמרקם הקבוצתי ואפשרה במקביל לכל הדבר הזה להתנהל כמוסד לרכיבה טיפולית.

גם היום בביקורי באורווה, התחושה היא של לקיחת אוויר לגוף ולנשמה, סוג של חופש וחזרה הביתה. בנוסף, מדהים לראות כאילו את עצמי בדור ההמשך, כשהחיוך על פניהם מסגיר את משמעות המקום כפי שחשתי כאשר הייתי בגילם.

לעצמי – בפן האישי אין לי מילים לתאר את תודתי והערכתי ליפתח על התקופה בה כוניתי "ילד אורווה". בהסתכלות אחורה, חיי מחולקים לתקופות ואין ספק שתקופה זו הייתה משמעותית וכזו שעיצבה אותי. מקום שנתן לי עוגן, משמעות, בית ולא פחות חשוב – כיף בלתי רגיל. בנוסף פגשתי וביליתי שעות אין ספור עם אנשים מופלאים מכל הגילאים שהפכו את כל התקופה הזו למדהימה ומעניינת.

לסיכום – אני חושב כי יש דברים בחיים שהם הרבה מעבר לכסף או שצריכים להימדד רק באופן פרקטי. המוסד העצום שיפתח הקים בקיבוץ, שדור ההמשך מתחיל לקחת את ניהולו באופן מעורר השראה, חייב להישמר בכל דרך על-מנת שעוד ילדים רבים ובני נוער בקיבוצנו ייהנו מהזכות לקחת בו חלק ולהנות ממנו. מפה אני רק יכול לאחל לעצמי שגם ילדיי יכונו יום אחד "ילדי אורווה".