19.11.20 

טוב. אז אני אחרי. לא מדביקה, לא נדבקת. מי יודע… 

מה זה אומר שנדבקתי? שאני לא זהירה? שהמערכת החיסונית שלי חלשה? שסתם אין לי מזל? 

מאיפה נדבקתי? לא יודעת. בקצה קצה הדרומי של הסקאלה של ספירת הימים הייתי בהפגנה בכיכר.  

אבל… קודם כל אסור להגיד כי אז ידעו שאני שמאלנית. וחוץ מזה, ברור שנדבקתי בהפגנה כי כל הדברים הרעים באים מ"המאוחד"… 

מה זה אומר שלא הדבקתי אף אחד? שאני שומרת היטב? שהמערכת החיסונית של הסובבים שלי חזקה? שסתם יש לי ולאחרים מזל? 

אז באמת מתנצלת בפני כל מי שהכנסתי לבידוד. מטופלים, משפחה, חברות, בנות שהיו אצלי במפגש יצירה. לא פשוט להכניס אנשים לבידוד למרות שכמו שיהודה פוליקר אומר – "אלו הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון.  ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה, מי הבא בתור ומי בתור הבא"…תמיד יש לנו סיבות מצוינות להרגיש אשמה לא? 

היה מלחיץ מאוד עד שאבא שלי התברר שלילי… 

אז ככה…היו לי כאבים חזקים ותופעות יוצאות דופן אז הלכתי להיבדק. היו כמה ימים קשים ואחר כך השתפר. כן, פחדתי מהלא ידוע, פחדתי שיסתבך, היו רגעים שפחדתי למות…  

יש לי מזל שניתן היה לצאת מחדר הבידוד לפינה צדדית בגינה. כל יום הרבה יוגה, מדיטציה, נשימות, התבוננות בעננים ובבעלי החיים שבאים לבקר (חלזונות, חתולים, חיפושיות, נחש ארוך דק דק דק ושחור) 

ציירתי, כתבתי, ישנתי, הרהרתי, תרגלתי חשיבה חיובית. אכלתי בריא. מאוד בריא. הכל תודות לשף המשפחתי שדפק על דלתי 6 פעמים ביום לצורך הנגשת האוכל. הייתי צמודה לתרמוס מים עם לימון. שלושה ארבעה ליטר ביום.  

סיננתי טלפונים, שלחתי הודעות רק למי שבא לי. המעטתי מאוד בטלוויזיה.  

מסע ההחלמה איפשר לי לדייק לעצמי מה נכון לי. מה אני רוצה לעשות. מה אני אוהבת. מה אני לא.  

מה חשוב בחיים– להפחית מאבקים, לכעוס כשצריך, לחפש ולמצוא שותפויות, לוותר, לעזור אחרים,  לחלום יחד, להאמין בטוב, לעמוד על הרגליים האחוריות– לא…לא בכל החזיתות במקביל. לצרוך פחות. לנשום ירוק, לחזק את המשפחתיות, לבקש עזרה כשצריך. לשמור על פינת בלגאן באופן קבוע, לטפל בעניינים לא סגורים. סוף סוף לסלוח ולבשל סיר מרק למישהו אחר.  

משפחה, חברים, וקהילה תומכת ממש מסייעים בזמנים כאלו ואחרים. אז תודה לכולכם. לא מובן מאיליו.  

אז מה אחרי? קשה לצאת מהרחם לחזור לעולם, לעבוד, לקחת אחריות. כן, לא קל לחיות... 

ויש הרבה חולשה. כאבי ראש, המון עייפות מתמשכת.  

משתדלת לא להכחיש (את הקורונה…) ולא להיכנס לפאניקה של כתבות הטלוויזיה  

למרות שהכנסתי בנות לבידוד מזמינה אתכם לבוא ליצור בסטודיו שלי, להיות בקפסולות משפחתיות, או של חברות. בואו ליצור, ממש לא צריך לדעת לצייר. בואו לדבר, לשתף. 

הבדידות הורגת