תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 העלו בני מחזור ל"ב (כתת "דגן") את הצגת המחזור שלהם "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר היתה פורצת דרך לזמנה, ניבאה בין השאר כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן. בחלקים הקודמים של סדרה זו הוצגו סיפוריהם של ירון ברון, אשר לאחר קריירה מגוונת כרקדן בינלאומי, נהג גמלים ומנהל לוגיסטי קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה. איציק נחמני, איש עסקים מוכשר המתגורר באיי בהאמה ומיכל שגיא, מעצבת פנים ומדריכת הורים בשיטת אדלר המתגוררת במלבורן, אוסטרליה.
והפעם – טל בירן ("'טלי" כפי שקראנו לה פעם) בתם של ארי ואסתי בירן, אחות לסיגל, גיא ואייל. היא נשואה לדן אורדובר ("דן הגנן") והם הורים למנו (19) ויהלי (13) שהצטרפה אלינו בכיתה ד'. היא נסעה וחיתה תקופות ממושכות בארצות זרות, בעיקר בהודו (שם גם פגשה את דן) ובנתה את ביתה וחיה כאן בקיבוץ.
כיום היא מורה לאוריתמיה (*) בביה"ס האנתרופוסופי "אופק" באלישיב, שהיא אחת ממייסדיו ובימי שלישי היא מפעילה את בית הקפה במתחם היד שנייה. עוד נחזור לכל זה.
כרגיל, אני מבקש ממנה להתחיל בתיאור קורותיה מאז הצגת י"ב.
"עזבתי עוד הרבה לפני כן", היא משחזרת. "בגיל 16 עברתי לגור עם חבר בשכונת נווה צדק בת"א, הרבה לפני שהיא נהייתה מעוז יאפי והייתי מגיעה בבוקר באוטובוס 921 לביה"ס במעגן מיכאל. אבל האמת שרגשית התנתקתי עוד קודם לכן. כמו שאתה יודע, הצטרפתי בגיל 10 לקבוצה שהתגבשה הרבה לפני כן וזו לא היתה קליטה קלה, כשגם ההמשך לא היה לי פשוט. דווקא החזרות להצגת י"ב החזירו אותי: עברנו תהליך משמעותי שחיבר וגיבש אותנו מאוד כקבוצה וייתכן שמה שאני עושה כיום בחיי הבוגרים (מורה לאוריתמיה) הושפע מהתהליך הזה".
אחרי שחזרה מטיול י"ב ליוון, היא התגייסה למודיעין. "שירתתי בקריה, גרתי בנווה צדק, ניקיתי בתים למחייתי ורקדתי פלמנקו בשביל הנפש, כל החיים אני רוקדת. בשנת 1991 השתחררתי, עבדתי כדי לחסוך וטסתי לארה"ב, שם גרה סיגל, אחותי הגדולה, עם בן זוגה. חרשתי את ארה"ב, אבל ביליתי זמן רב בסאן-דייגו, ואהבתי מאוד את בתי הקפה שם. כשחזרתי לישראל, גמלה בלבי החלטה לפתוח בית קפה בנווה צדק".
"ובית קפה קטן, כסא, פסנתר, פסנתרן וזה כל מה שיש". (זה כל מה שיש/ עלי מוהר)
נווה צדק של תחילת הניינטיז לא היתה שכונת היוקרה המפונפנת של היום. הבתים היו חורבות בנות 100 שנים, מרכז "סוזן דלל" טרם נבנה ומבחינת בתי קפה, מסעדות או מקומות בילוי לא היה בשכונה כלום, כי סצינת בתי הקפה בתל אביב היתה בחיתוליה,
"סגאפרדו שהיו החלוצים ביבוא קפה עשו את צעדיהם הראשונים ויבואנים אחרים טרם הופיעו, אבל לא נרתעתי וביחד עם חברה טובה אספנו כמה רהיטים בשוק הפשפשים, שכרנו קונדיטוריה ישנה ברחוב שבזי ופתחנו את בית הקפה הראשון בנווה צדק: 'שבזי 55', מקום ביתי, נעים ומזמין. אפיתי את כל העוגות והמאפים והתל אביבים החדשים אהבו מאוד לפקוד אותו (הערת המחבר שחי אז בת"א וטעם בזמן אמת – הכל נכון!). לאחר שלוש שנים התעייפנו ורצינו לנסוע לחו"ל, אז סגרנו, אבל תמיד אשמור לבית הקפה מקום חם בלבי. זה היה העסק הראשון שפתחתי וניהלתי והוא נתן לי אומץ וידיעה שאני יכולה להתפרנס ממשהו שאני אוהבת לעשות".
היא טסה לאמסטרדם. "היה לי שם חבר שבנה יאכטות וגרתי איתו. משם המשכתי לצרפת, איטליה, סקנדינביה, שוודיה, דנמרק ועוד. הסתובבתי באירופה היפהפייה, פגשתי אנשים מעניינים וראיתי מקומות מדהימים, אבל לא מצאתי שם שלווה".
"נושמים עמוק בהודו שלך, כבר כמעט שכחה הודו שלך, את הריח, הגוף, החום שלך, היא שומרת עלי". (הודו שלך / מאיה משעול)
בשנת 1995 היא נחתה בהודו. "הגעתי לשם בעקבות סיגל, אחותי הבכורה, שהייתה מהמטיילים הישראלים הראשונים בהודו כבר בשנת 1986. בשנייה הראשונה כבר הרגשתי בבית. משהו שם התחבר לי באופן מושלם לכל השאלות שהציבו לי חיי וידעתי או נכון יותר – הרגשתי, שזה המקום בו נמצאות התשובות שלי. עם אחותי (אשר תמיד פתחה לנו, האחים, את הדרך) נסעתי לאשראם בקוּלוּ, כפר קטן בצפון הרחוק של הודו ולאחר שפגשתי את סוואמי, הגורו סביבו התקבץ האשראם, הרגשתי לראשונה בחיי, שיש לי מקום בעולם ואני יכולה לחגוג את החיים. גיא ואייל הצטרפו גם הם אחר כך ולארבעתנו יש קשר מאוד מיוחד, ואנחנו חולקים את התהליך שנעשה בקוּלוּ".
אני מבקש ממנה לנסות להסביר.
"אי אפשר להסביר את זה במילים, אבל זה הקנה לי שלווה גדולה מאוד להימצא ליד מישהו שיכול לתת לי תשובות. זה משהו שמרגישים, זה לא תהליך אינטלקטואלי ולינארי של 'על כל שאלה-תשובה'. במשך יותר מעשור, הייתי נוסעת בכל שנה למספר חודשים לאשראם בהודו, לא וויתרתי על חיים בעולם המודרני, אבל זה הרגיש נכון מאוד לחזור לשם בכל פעם.
באשראם של סוואמי גם הכרתי לראשונה את דן, אשר נולד וגדל במונטריאול, קנדה ובגיל 10 עבר עם אמו ואחיו להודו. לאט לאט הפכנו לזוג. הוא צעיר ממני וגם תם וזך כמי שגדל באשראם (ובעצם כמו היום, למרות שהוא חי כבר הרבה שנים בישראל לא הצלחנו לקלקל אותו).
בפעם הראשונה אחרי שחזרתי מהודו התחלתי ללמוד אוריתמיה באופן מסודר וכל קיץ הייתי נוסעת למספר חודשים לאשראם בקולו. בתום הלימודים חזרתי לגור בקיבוץ ופתחתי בית קפה במועדון לחבר. בכל חמישי הייתי אופה עוגות ופותחת את המועדון כבית קפה. זו היתה פעם ראשונה שחזרתי והרגשתי טוב במרחב הקיבוצי. ובכל הזמן הזה, לימדתי אוריתמיה והמשכתי לטוס להודו. בשנת 2001 כבר הייתי בזוגיות עם דן והחלטתי לעבור להודו. חייתי שם שנה ובזמן ששהינו בדרמסאלה (משכנו של הדלאי לאמה) 'הגיע' מנו וחיינו השתנו מן הקצה אל הקצה.
חזרנו לקיבוץ ואז עברנו לחיבת ציון לעשר שנים. ידעתי שאני רוצה כי ילדי ילמדו בחינוך ואלדורף וכשמנו היה בן שנתיים, פתחתי בבית שלנו גן אנתרופוסופי ראשון בעמק חפר. לאחר מכן עבדתי בגן אנתרופוסופי בכפר נטר ויחד עם הורים מהגן, החלטנו להקים ביה"ס אנתרופוסופי בעמק. כך הוקם 'אופק' באלישיב ואילולא קם, כנראה שהיינו חיים במקום אחר".
"והמורה אומרת, עוד מעט כבר סתיו, בשיעור מולדת, היא מראה חצב. היורה יבוא עכשיו, שפע טיפותיו, כווילון שקוף על פני העמק, הפורש שדותיו". (שיעור מולדת / עלי מוהר)
ביה"ס "אופק" קיים כבר 15 שנים ומוכר בידי משרד החינוך. "בשנה האחרונה פתחנו גם ביה"ס תיכון בסמוך אל 'שחר מעין' (כן, הילדים בחינוך ואלדורף עושים בגרויות ובהצלחה רבה). בביה"ס יש מספר גנים הפועלים בשיטת ואלדורף ואני מלמדת אוריתמיה מגיל הגן ועד כתה ח'. בתקופה האחרונה פרשתי מהוועד המנהל, כדי לתת לכוחות חדשים להיכנס ולהשפיע. לביה"ס מגיעים ילדים מכל רחבי העמק וסביבותיו ובשנה הנוכחית לומדים באופק מאות ילדים ולמעלה מ-30 מהם מגח"א" (גילוי נאות – כולל 3 ילדיו של הח"מ).
ומה תגידי לחברי הקיבוץ לרגל שנת ה-70?
"יש לי רצון שקשה לבטא במלים, אבל בעיקרו הוא התקווה שאנשים יעסקו בעיקר ולא בטפל. אני לא רוצה שזה יובן כביקורת, אלא כמשאלה. אין לנו גורו, אין לנו כבר א.ד. גורדון, או בן אהרון וגם לא נחמיה גינזבורג או עדי נחמני, אבל היה נחמד אם במרחב הקיבוצי הייתה אפשרות להפגש ולשמוע אנשים מיוחדים, משהו שקיים מחוץ למסכים. אולי בגלל זה, חזרתי לאהבתי הישנה ובכל יום שלישי בבוקר, אני פותחת את בית הקפה בנקודה ומגישה שם עוגות ומאפים שאני מכינה, מתוך רצון שאנשים יבואו וייפגשו אחד עם השני. קפה טוב, עוגה טעימה, חברה טובה – יותר מזה אנחנו לא צריכים".
(*)אוריתמיה – אומנות המכילה בתוכה את כל האומנויות המלוות את האדם משחר התפתחותו: הארכיטקטורה, הפיסול, הציור, המוזיקה ומכילה בתוכה את חוקי המתמטיקה והגיאומטריה, השירה והפואטיקה המכילות בתוכן את חוקי השפה, הדקדוק, הלוגיקה והמחשבה. היא אמנות אשר בנויה מן היסודות, הכוחות והחוקים הפנימיים של כל האומנויות הללו. היא נולדה מתוך מחקריו של הפילוסוף האוסטרי רודולף שטיינר (1861-1925), והיא מאפשרת לאדם לצעוד אל שלב חדש בהתפתחותו הרוחנית" (מתוך: למי מיועדת האוריתמיה? נדב נחתומי)
One Response to יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
כתיבת תגובה לבטל
חיפוש בתוכנו
ארכיון
קטגוריות
- אמנות ושירה מקומית (158)
- בטחון (19)
- בטיחות (35)
- ביקור בית (4)
- בנות ובני משק שחזרו (11)
- בנות ובני משק שעזבו (13)
- בריאות ורווחה (46)
- גינון (62)
- דבר המערכת (126)
- הנהלה (342)
- הפרטה (133)
- התנדבות (40)
- וידאו (22)
- ותיקים (173)
- חברות (73)
- חגים (10)
- חדר אוכל (4)
- חוגים (8)
- חיות (6)
- חיילים (23)
- חינוך (222)
- חירום (12)
- חניה (18)
- חקלאות (49)
- חשמל (22)
- טור דיעה (28)
- טיולים (45)
- יהדות (29)
- ילדים (133)
- כללי (638)
- לזכרם (225)
- לילדים (12)
- מועצה (2)
- מועצה אזורית עמק חפר (93)
- מזון (34)
- מחזורים (7)
- מטפלים/ות (6)
- מילה טובה (84)
- מים חמים (4)
- מכתבים למערכת (24)
- מפגש מחזור (1)
- מרכז שרותים (43)
- משפחות (194)
- מתכונים (64)
- נדל"ן בקיבוץ (5)
- נוסטלגיה (226)
- נעורים (43)
- סביבה (155)
- סיפורים (115)
- ספורט (42)
- ספרים (13)
- סרטים (83)
- עובדים זרים (7)
- עיצוב הבית (4)
- ענפי הקיבוץ (28)
- עסקים (86)
- פוליטיקה (32)
- פורים (8)
- פרסום (15)
- צבא (1)
- צעירים (87)
- קהילה (500)
- קורונה (39)
- קליטה (169)
- שיוך ונושאים קשורים (145)
- שכונת בנים (166)
- שעשועונים (26)
- שפרירים (10)
- תכירו (12)
- תכנון (163)
- תמונת החודש (40)
- תפוז הזהב (34)
- תקשורת (32)
- תרבות (107)
תגובות אחרונות
- ליאורה פלד על מומחים מנסיון חיים / ענת אופיר
- נויה לס על תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- שחף רטר על דעה אישית / עוזי לס
- שרה דוד על כרוב כבוש (רומני) / בלהה זיו
- לאה על הלב הפועם האחרון שנותר לנו / ליאור אסטליין
- דפנה על יונתן סע הביתה / יאיר אסטליין
- רעיה מירון על "בכל זאת, זה צובט בלב" / איילת אסטליין כהן
- נויה לס על תפוז הזהב / ארי כהן לנג מעביר ל…
- רעיה מירון על תפוז הזהב / ארי כהן לנג מעביר ל…
- רעיה מירון על לאבות בלבד / שלמה כהן
כתבות אחרונות
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / חן אמיתי מעניק ל…
- משולחנו של מנהל הקהילה / יוני ארי
- מחשבות של חודש יוני / איילת אסטליין כהן
- איחודניקים צעירים / יותם עפרון
- מבקר לרגע / שלמה כהן
- עם הפנים לאפריקה / ליאור אסטליין
- פשטידת מנגולד ותרד / בלהה זיו
- גח"א בת 71 האם היא מזדקנת בכבוד?
- דבר העורכים / שלמה כהן
- תפוז הזהב / שי פרץ מעניקה ל…
- גח"א חוגג 71 שנים. האם הוא מזדקן בכבוד? / ענת ברנע
- הצצה אל העתיד / ליאור אסטליין
- גח"א חוגג 71 שנים. האם הוא מזדקן בכבוד? / אבי פרנקל
- ובינתיים, ביד השנייה / עפרי, שירה ואיילת
- גח"א חוגג 71. האם הוא מזדקן בכבוד? / גידי שקדי
- מהאדמה ישירות לצלחת / עדנה ארזי
- גח"א חוגג 71 שנים. האם הוא מזדקן בכבוד? / ברוך גשן
- זה הספין שלי / שירי (הדר) שוביץ
- גח"א חוגג 71 שנים. האם הוא מזדקן בכבוד? דן הורוביץ (הקטן)
- מה לדולה ולכדורגל? / שלמה כהן
- גח"א חוגג 71 שנים. האם הוא מזדקן בכבוד? / ילדי בית האורן
- סלט עוף עם תפוחים / בלהה זיו
- גח"א חוגג 71 שנים. האם הוא מזדקן בכבוד? / נעמה (סלייבי) נווה
- דבר העורכים / ליאור אסטליין
- תפוז הזהב / גדעון כרמל מעניק ל…
- הסטת תשתיות תקשורת בשכונת מגדל המים / דייוויד שרון
- צוות בריאות ורווחה משיק חודש בריאות / יעל לביא גילה
- מי שמטפל בכם / תניה רטר
- את מי זה מעניין בכלל? / היידי עפרון
קטגוריות
אמנות ושירה מקומית בטיחות בריאות ורווחה גינון דבר המערכת הנהלה הפרטה התנדבות ותיקים חברות חינוך חקלאות טור דיעה טיולים יהדות ילדים כללי לזכרם מועצה אזורית עמק חפר מזון מילה טובה מרכז שרותים משפחות מתכונים נוסטלגיה נעורים סביבה סיפורים ספורט סרטים ענפי הקיבוץ עסקים פוליטיקה צעירים קהילה קורונה קליטה שיוך ונושאים קשורים שכונת בנים שעשועונים תכנון תמונת החודש תפוז הזהב תקשורת תרבות
טל הנפלאה, היה תענוג לקרוא על הדרך שעשית. איזה כיף להגיע בימי שלישי לבית הקפה ולהנות ממעשי ידיך הטעימים, משיחה נעימה, ואירוח נפלא. חזקי ואמצי.