יומן מסע – טיול סוף י"ב בברצלונה / עמית תירוש

on 11/08/2016 · אין תגובות · in חינוך, נעורים, צעירים

נשלחתי ע"י צוות העלון (לא באמת, ולא במימון הקיבוץ) ללוות את נערי ונערות קבוצת "פפאיה" המקסימים בטיול סוף יב' המסורתי, שמזה כמה שנים מתקיים בחבל הארץ קטלוניה שבספרד: הרי הפירנאים, אנדורה, קוסטה בראווה וברצלונה. בכל שנה כיתת הבוגרים מתאחדת עם מקבילותיה בקיבוצים אחרים והשנה היו אלה בארי ויטבתה, וכן ארבע בנות ממושב רם-און שבחבל התענך ש"סופחו" לקבוצתנו, גם הן תחת אחריות מדריכת הנעורים עדי גולן תירוש (הקשר בינה לבין החתום מעלה אינו מקרי). סה"כ היינו חמישה מבוגרים ו- 38 בני ובנות גיל העשרה מלאי אנרגיה שסיימו לא מזמן את ביה"ס התיכון, ונחושים לנצל כל רגע לפני הפרק הבא בחייהם: במקרה של רובם מדובר בשנת שירות והשאר יתגייסו בקרוב לצה"ל.

יום ראשון: נתב"ג – ברצלונה – ויאלה (Vielha)

נחתנו בנמל התעופה של ברצלונה ומיד יצאנו צפונה לעבר הרי הפירנאים, לא לפני שזכינו לביקור נדיר בתוך תא הטייס (הקוקפיט) במטוס הג'מבו העצום של אל-על, הודות לאלעד פרי האחד והיחיד שסידר לנו חוויה בלתי נשכחת, עוד בטרם כף רגלנו דרכה על אדמת ספרד. כצפוי, יום הפתיחה לא היה פשוט: יציאה בשעה 5:00 בבוקר מהקיבוץ לנתב"ג והמתנה בשדה התעופה, טיסה לברצלונה ומשם נסיעת אוטובוס עד היעד הראשון; סה"כ 16 שעות של נסיעות, כולל עצירות ביניים לשירותים ואוכל.

עם העלייה לאוטובוס, שהפך להיות ביתנו השני במשך חמישה ימים מלאים, יחסי הכוחות היו ברורים: גבעת חיים יושבים מאחורה, כל השאר מלפנים. הבנים כמובן איישו את הספסלים האחוריים וצהלו במהלך כל הדרך הארוכה, עד שחברי הקיבוצים האחרים כבר החלו לחשוב שבקיבוץ שלנו מייצרים אנרגיה טבעית ולא מיצים, גד"ש, חלב וכל השאר. נוף ים תיכוני המאופיין באורנים ובָּאלות (עגולות) של חציר התחלף באחת למראה בלתי רגיל של מצוקי ענק המתנשאים מעל נהרות ואגמים צבועים בטורקיז עז. את ההתפעלות של הנערים מהנוף המרהיב הזה היה קשה לפספס: וואו קולני בקע מגרונם באופן אוטומטי בכל עיקול של הכביש, והתרגשותם מפלאי הטבע הללו הייתה אדירה ותקתוקי המצלמות נשמעו בכל מקום על הסיפון.

פלשבק: הנסיעה עם הי"בניקים החזירה אותי 12 שנים לאחור, עת יצאתי עם חברי כיתתי לטיול דומה בטורקיה, שהפכה מעט עוינת לישראלים בשנים האחרונות, ולכן היעד הוסט מערבה עד לצידו השני של הים התיכון. המחשבה על כך שהטיול היה יכול להתקיים בכל זאת בשכנתנו מצפון הטרידה אותי מאוד, שכן ניסיון ההפיכה הכושל של הצבא המקומי התחולל בה רק יומיים לפני כן, ולבטח היה גורם לשיבושים בטיול במקרה הטוב – ולביטולו במקרה הרע.

נחזור לספרד: הגענו לעיירה הציורית ויאלה השוכנת בעמק הארן (Val d'Aran) בשעה 21:00 כשבחוץ עדיין שורר אור מוחלט. לאחר ארוחת ערב במלון התקבצנו לשיחת היכרות וחידוד נהלי התנהגות שהסתיימה מאוחר בלילה. כולנו סחוטים מעייפות, אבל זה לא הפריע לאף אחד מהצעירים לצאת יחדיו לפאב כדי לרקוד ולהתחיל לנצל את הכסף שחסכו במהלך השנה האחרונה מאיסוף בקבוקים ופחיות למחזור (מיזם מבורך שאומץ גם על-ידינו בזמנו). מאיפה הכוחות אני שואל את עצמי בעיניים טרוטות, ותוהה אם בגילם גם אני הייתי כה חדור מוטיבציה ליהנות מכל דקה.

יום שני: ויאלה – (עמק בויVall de Boí)

קמנו מוקדם לארוחת בוקר מפנקת במלון ויצאנו לטייל במסלול עמק הבוי. לפני היציאה לדרך כמובן שלא שכחנו להימרח בהרבה קרם הגנה ולשים כובעים על הראשים כדי לא להיפגע מהשמש הפירנאית הקופחת. בדרך פגשנו סלעי ענק, עצים מרשימים המתנשאים לגובה רב ונהר המלווה אותנו לאורך השביל עד קצה המסלול, שם חיכה לנו סכר ענק מלא במים קרררררים.

כיאה לצעירים הרפתקנים הם קפצו היישר למים בהזדמנות הראשונה שעמדה בפניהם. אני מודה שגם אצלי נותר היצר הנערי הזה (בכל זאת, אני מחליף לקידומת 30 בימים אלה) ובלי לחשוב פעמיים זינקתי אל תוך הכחול הקר יחד איתם. גם בלילה הזה החבר'ה קפצו לפאב המקומי והרימו מסיבה ישראלית באמצע הפירנאים: בן-אל תבורי ואריאל זילבר ביקרו בויאלה בלי לדעת ועוד היו אורחי כבוד.

יום שלישי: אגם סנט. מאוריצי ורפוחיו ד'אמיצ'ס (Refugio de Amitges)

ממשיכים לטפס גבוה, והפעם בשמורת אגואס טוארטס (Aiguas Totras) – עוד פלא מבית היוצר של שרשרת ההרים הפיר(נ)אית. שוב מתחילים עם טבילה באגם, שוב נוף אינסופי המורכב מהצבעים ירוק, כחול ואפור (סלעי); ושוב אותה מחשבה מתסכלת שעוברת בראש כשנזכרים במקורות המים הבודדים שיש בארצנו הקטנה. אחרי עליה מאתגרת שאותה צלחנו בגבורה, הגענו לבלות את הלילה בבקתה ("רפוחיו" בספרדית) המארחת מטיילים מכל העולם. השיא בשהות בה היה ללא ספק ארוחת הערב הדשנה שכללה מרק זך וחמים, תבשיל עדשים סמיך במיוחד, קדירת בשר עשירה ושלל פירות מתקתקים בגדלים משונים. אחד מהם היה כדור כתמתם בגודל של תפוח, עם קליפה של משמש, טעם של אפרסק וגלעין שלא מזכיר שום פרי שאני מכיר. הנערים והנערות שרגילים לצאת לבלות בכל לילה נאלצו הפעם להתאפק משום שברפוחיו מכבים את האורות ואוסרים על כולם לצאת מהחדרים כבר בשעה 22:00, למרות שבחוץ השמים עדין מוארים. כמו ילדים טובים, הלכנו יחד לישון על מיטות קומתיים בחדר משותף, קצת אחרי שעת ה- ש'.

יום רביעי: רפוחיו – רפטינג – אנדורה

ממרומי ההרים ירדנו חזרה לאגם משביל אחר שחשף בפנינו נקודות תצפית יוצאות דופן בהם טרם נתקלנו. בדרך ביצעתי סטייה קלה מהמסלול יחד עם בני הכיתה למורת רוחו של המדריך, רק כדי להתחכך בפיסת שלג קטנה שעדין לא הספיקה להפשיר מאז החורף האחרון: זריקות ידידותיות של כדורי קרח אחד על השני, כמה תמונות אמיצות בלי חולצה – וחבירה מהירה לשאר חברינו לקבוצה. את הרפטינג בנהר הנוגרו פלארסה (Noguero Pallaresa) התחלנו ברגל שמאל עקב בעיות תיאום של חברת הנסיעות, אבל ברגע שלבשנו את חליפות השחייה המצחיקות וקיבלנו משוטים לידיים – הכול נשכח. גם כאן, המים הקרים (12 מעלות עפ"י מדריך החתירה) לא מנעו מאיתנו לקפוץ החוצה מהסירה בכל הזדמנות אפשרית. בסיום, לאחר התארגנות זריזה שכללה ייבוש מכף רגל ועד ראש נסענו לעיר הבירה של הנסיכות הזעירה השוכנת על גבול ספרד – צרפת: אנדורה לה וייה (Andorra La Vella).

יום חמישי: אנדורה ורכבת הטובוטראנק (Tobotronc)

אחרי עוד לילה ארוך שכלל צפייה ובריחה ממכות של מקומיים ושוטטות בין ברים ברחובותיה של העיר, התעוררנו ליום של כיף ושחרור שהחל בנסיעה במגלשת הרים המתפתלת בעיקולים חדים בין עצי אורן לאורך חמישה וחצי ק"מ (לשם השוואה – המקבילה הישראלית שבצוק מנרה נמשכת על-פני 1,200 מ' בלבד). זוגות-זוגות עלינו על המגלשות וירדנו במהירות ממעלה ההר הגבוה עד לתום המסלול המפותל שבתוך פארק השעשועים האנדורי. הפרצופים המבוהלים שנתפסו לחלקנו בעדשת המצלמה המקומית בזמן הירידה הפכו לשיחת היום בדרך חזרה אל העיר. את יתר הזמן ניצלנו לקניות בין שלל החנויות הזולות המציעות לתיירים מוצרים פטורים ממס, ובלילה שוב יצאנו העירה – והפעם למועדון ריקודים צפוף ואפוף עשן שניגן מוזיקה לטינית מקפיצה ברוח המקום.

יום שישי: אנדורה – פיגרס (Figueres) – יורט דה מר (Lloret De Mar)

סימני עייפות חזקים הורגשו על פניהם של חברי הקבוצה בבוקר יומו השישי לטיול, וניתן בהחלט להבין זאת אם ניקח בחשבון שבמשך כל השבוע הזה ישנו 3-4 שעות בממוצע ללילה. למזלנו, היום התחיל בנסיעה ארוכה דרומה לכיוון חופי הקוסטה בראבה. בזמן הזה, רעשי הרקע שנשמעו לרוב ברחבי האוטובוס – הפכו להרמוניית נחירות.

בדרך התעוררנו להרצאה מרתקת על תולדותיו של האמן הסוריאליסטי והפרובוקטבי סלבדור דאלי, שהכינה אותנו למראות יצירותיו הייחודיות הניצבות במוזיאון שמנציח את פועלו בעיירת הולדתו, פיגרס. למדנו, בין היתר, שגם זבובים מתובלים בסילאן הם מעדן, שהמשיח היה ספרדי ושלאירועי גאלה עשויה להיות משמעות שונה לגמרי ממה שחשבנו עד היום. היצירות המרשימות והחתרניות של דאלי הותירו אותנו פעורי פה, ולכן קינחנו את הסיור במוזיאון במסעדה המגישה מנות מקומיות כגון פאייה וטאפאס. מפיגרס נסענו עד עיירת החוף והמסיבות יורט דה מר, המושכת אליה מאות אלפי צעירים אירופאים מדי קיץ. רגע לפני שהתכנסנו בפני יציאה לעוד מסיבה, והפעם המונית וצפופה במיוחד – נזכרנו שזהו יום שישי וערכנו קבלת שבת משותפת על חוף הים, ורק יוסי כפרי ומוטי זעירא היו חסרים כדי להשלים את אווירת השישי המושלמת. גם הפעם, טובי בנינו שלא נתקלו במקור מים מזה יומיים שלמים, זינקו חיש מהר לתוך מימיו הקרירים של הים התיכון.

יום שבת: יורט דה מר

את יום שבת ניצלנו כראוי למנוחה שהייתה כה נחוצה לנו. סוף-סוף היה לנו בוקר פנוי שניצלנו לטובת שינה עריבה שנמשכה עמוק אל צהרי היום. לאחר יקיצה טבעית (להוציא את מי שלא היה מוכן לפספס ארוחת בוקר במלון) הלכנו להסתובב בין החנויות והחוף שבו חול הים המוכר לנו נעלם והפך לאבנים קטנטנות המכונות "זיף-זיף" וגורמות לדגדוג מטריד בכפות הרגליים. כמה קוקטיילים קיציים ומשחקי חוף שהבאנו מהארץ – וחזרנו למלון כדי להתכונן לעוד לילה מסיבתי אך רגוע יותר מקודמו.

ימים ראשון-שני: ברצלונה וחזרה הביתה

את ההיכרות העיקרית עם הבירה הקטאלונית המפורסמת עשינו כמו שצריך: דרך הפדלים (והישבן הדואב). מיד כשנחתנו בעיר עלינו על זוג אופניים ודיוושנו בשבילים המיועדים לרכבים הדו-גלגליים במשך כשלוש שעות. בדרך חלשנו על פני הקתדראלה המרכזית, קו החוף המעוטר בפסל האדיר "ראש ברצלונה", זירת ה"מונומטל" שאירחה מלחמות שוורים עד שהוצאו אל מחוץ לחוק בקטלוניה וגם כנסיית ה"סגראדה פמיליה" העצומה של האמן אנטוניו גאודי ששיפוצה לא יסתיים כנראה בזמן הקרוב, ועוד כמה מהבניינים שעיצב האמן המקומי המעטרים את העיר.

SAMSUNG CAMERA PICTURES

בתום רכיבה לא פשוטה אך מהנה, ירדנו מתחת לאדמה ונסענו ברכבת התחתית (המטרו) למלון הממוקם כ-8 ק"מ ממרכז העיר. מכיוון שעשינו זאת בשעות אחה"צ הצפופות במיוחד תוך החלפת שלושה קווים, המשימה להישאר יחדיו מנקודת המוצא עד ליעדנו הייתה מורכבת אך עמדנו בה בהצלחה, לא לפני שאחת הקבוצות השתרכה מאחור וכמעט נעלמה לנו באחת התחנות.

סעודת הפרידה משאר הקיבוצים הייתה כמו שצריך: במסעדה אסיאתית בסגנון "אכול כפי יכולתך", ולצעירים האלה יש יכולת: סטייקים, סושי, סלטים, עופות, פסטות, אורז, ולקינוח שלל פירות, מעדנים וגלידות הועמסו על הצלחות ללא הפסקה וכך גם החיוך הבלתי נגמר על פניהם. בלילה האחרון יצאנו למועדון ריקודים בשדרת הרמבלה (La Rambla) אליה חזרנו רק כמה שעות מאוחר יותר, כדי לקנות מתנות לבני המשפחה, החבר/ה ולעצמנו – בחצי היום שנותר לנו עד הטיסה ארצה.

מוזמנים גם להכנס לקבוצת פפאיה – עלון סוף יב