הגשם הראשון מעיר זכרונות ששכבו ספונים במגירה וחיכו לו. זכרונות משנים בהן עקבנו מבפנים אחר חילופי העונות וחיינו בתוך השינויים, בתוך הזמן החולף.
השמש, הממהרת לשקוע בדרך מהגן הביתה, מספרת ששעון חורף, השרוולים הארוכים מלפני שנה שכבר קצת קצרים על ידיי, מספרים שהגשם הפתיע את אמא וטרם בוצעו חילופי חורף- קיץ בארון, השבלולים היוצאים באלפיהם אחרי שלא נראו זמן רב, מספרים על לחות באדמה.

צילום: שירלי צ'רבינקה

התור של ילדי הגן מחוץ לסנדלריה של וילי למדידת אורך כף הרגל לקראת מגפיים לחורף, מספר על סוף שנות השמונים וטרום הפרטה.
הגשם הראשון מזכיר שיטוטים ארוכים בחברת בני הכיתה בשטחים הירוקים העזובים: בין גינות, קרוב לגדר, מחוץ לגדר, בפרדס. בולשים אחר פטריות, אוספים פקאנים בין עלי האגוז הרטובים, משתכנעים לטעום עשב שבן כיתה ידען טוען שאכיל ולאחר מכן מנסים להפיג את החשש שמא אכלנו משהו רעיל , בסיועה של קלמנטינה בוסרית ומרה שתגרום לכאבי בטן עד הערב.
המדרכה שלהטה כל הקיץ מתקררת בטיפותיו, הגגות האדומים רחוצים והצבעים כולם הופכים חדים וברורים – תכלת השמיים, ירוק הדשאים, חום השלכת הרטובה.

צילום: שירלי צ'רבינקה

הגשם הראשון מביא עמו ריח של סתיו ישראלי. מזכיר לי ילדות רטובה וקרירה, הרפתקאות של גן ובית-ספר יסודי, מדרכות אפורות צרות ומבנים רחוצים. ותמיד עולה תחתיו ריח זכרון רחוק יותר שהורישו לי סביי ואף כי מעולם לא חוויתי אותו בעצמי, הוא חי וחזק ומוחשי בימי תחילת הסתיו בכל פעם מחדש.
סתיו אירופאי המבשר בואו של חורף אמיתי. של ילדות כפרית בבוץ או עירונית בין אפור הבניינים לאפור השמיים. סתיו במולדת הישנה, רומנטי, חזק, עונה אמיתית, לא עונת מעבר, יפהפייה וקצת מפחידה.
ופה, סתיו ישראלי. בלילה, כאשר אכסה את ילדיי מפני הצינה הקלה ואשק ללחייהם החמימות, יעלה מראשו של בני (אשר שמו סתיו) ריח של שמש.