גילה אייזנר, 22.5.2016-24.9.1936 י"ד אייר תשע"ו, יהי זכרה ברוך

אימא וסבתא יקרה שלנו,
כשאני מנסה לשחזר את הימים האחרונים, עולות אצלי הרבה שאלות שאין לי עליהן תשובה. האם בחרת מתוך הכרה, או אולי מתוך פחד להישאר לבד בעולם, לא להמשיך להישאר איתנו בעולם הכואב הזה? אני מניח שעוד ילוו אותנו הרבה זמן השאלות האם עשינו די כדי להבין אותך ולקבל את רצונך או אולי לנסות להניא אותך ולכפות עלייך אשפוז בניגוד לרצונך.
בסופו של דבר נראה כאילו רצונך התגשם. אולי זאת רבע נחמה בצד הכאב הגדול שאת אינך איתנו ואולי זאת הקלה כלשהי, אחרי השנים האחרונות הכואבות מאז אותו השבר שלא התאחה וגרם לך הרבה כאב ואולי גם ייאוש.
אבל היו גם המון שנים יפות. החל משנות נעורייך ביגור של יורם טהרלב, ואותה הפגישה "ששינתה הכל", כמו שנכתב ע"י אבא בעבודת השורשים של הנכדים: "הכל התחיל בנסיעה לכורדני כדי להביא זחל"מים חדשים והיא לקחה איתנו טרמפ צפונה ומאז אנחנו יחד".
ב-1953 נוסדה המשפחה בחתונה על הדשא בקיבוץ הצעיר. שלושה בנים, שלושה צנחנים ודור של כלבים וחתולים. הורשת לנו את אהבת המוסיקה עם הכינור ועם הסולו של "הא לחמא עניא" של סדר הפסח בקיבוץ.
קם לך דור של נכדות ונכדים שזכו להמון אהבה, שמונה נכדות ונכדים שזכו תמיד לנשיקה רטובה וחמה, כולם עומדים פה סביבך בכאב ואהבה.
אנחנו יודעים שחייך לא היו תמיד קלים ואני מקווה שהיינו ראויים לך כבנים ונכדים, השנים האחרונות היו כבר קשות ואולי לא היינו תמיד קשובים, אבל תמיד אוהבים ודואגים.
יום האתמול עדיין מותיר בנו חותם קשה ובלתי נתפס על המהירות שקרו הדברים. עוד שלשום האמנו שניתן לטפל בהידרדרות שמתרחשת מול עינינו הבלתי מבינות ואתמול תוך מספר שעות נשארנו בהלם של יתומים כאשר הרופא הנחמד הודיע לנו שאת אינך.
אבל אנחנו מתוך הדנ"א והחינוך האוסטרי השורשי שלנו מבינים שדור בא ודור הולך ובכל זאת זכית ל- 80 שנה של חיים ארוכים ומלאים.
ולסיום, אנחנו רוצים להודות בלב גדול לאבא שלנו שטיפל בך באהבה גדולה ובמסירות, וגם לצ'יקה הנאמנה שנצמדה אלייך גם בשעות האחרונות והמון המון תודה לדילהאני, המלאך שלנו שבאה אלינו מרחוק רחוק וטיפלה בך במסירות שלא ניתנת לתיאור במילים.
שתנוחי על משכבך באדמה או בגן עדן בשלווה אך גם תישארי איתנו ובינינו עד עולם.
אנו רוצים להודות לכל מי שהגיע ללוות אותנו ולהשתתף איתנו באבל היום, תודה.
אייל, אמנון וארז

סבתא
תפסת אותנו לא מוכנים…
לפעמים היה נדמה שתמיד נמשיך להתראות, ואת תמשיכי לקבל את פנינו בקריאות שמחה הצעקניות שלך, החיוך הגדול והדרישה המיידית לנשיקה.
הידיים החמות, הרכות, שהיו מנענעות ברוגע בערבי הינקות או מכסות בשמיכה בשנת הצהריים הרחוקים – כבר אינן עוד. את אולי לא יודעת, אבל תמיד כשהיינו נרדמים בבית שלך ושל סבא בצהריים וכל שעה-שעתיים היית באה ומנשקת אותנו בעודנו ישנים, אנחנו ידענו.
כל כך הרבה זיכרונות – ריח העוגות שעוד רגע שב ועולה באף – כלכך הרבה עוגות לכל נכד ולכל חג ותמיד בזמן ולא היית שוכחת אף פעם.
לא היית נותנת לנו להסתובב עם בגדים קרועים והיית עולה על כל חור אפילו כשאנחנו לא ראינו אותו – וישר מתקנת. הזמר הנפלא והמדויק סביב שולחן החג והמפגשים היומיומיים הקטנים ברחבי הקיבוץ שידענו שיגיעו כל פעם ששמענו את השריקה מרחוק, תמיד בשמחה, בחום ובהמון אהבה.
הנסיבות בימים האחרונים שלחו אותנו מיד חזרה בזמן, לאלבומים הישנים ולזיכרונות מתוקים שכאלה, ממך.
אמנם עבר הרבה זמן אבל התחושות קיימות. תמיד היית שם, אורחת כבוד בימי ההולדת בגן הילדים, מלווה אותנו תחת השער הפרחוני בכניסה לבית הספר היסודי בכיתה א', תמיד מחכה לנו בחדר אוכל בארוחות צהריים כשהיינו חוזרים מבית-ספר ודיר-באלאק שלא נעבור ונגיד שלום וניתן נשיקה ונספר איך היה בבית-ספר ומה שלום אמא ואבא, ובאמת פשוט רואים וזוכרים כמה אהבת אותנו, וכמה שמרת עלינו, וכמה היית קרובה אלינו וכמה היינו חשובים לך.
סבתא אהובה שלנו, אנחנו אוהבים אותך, נתגעגע אלייך ותמיד תישארי בליבנו,
הנכדים.