ליעד שחר פגש איחודניקים כבר בשנת 1993. "אני מעין גב במקור ובטיול י"ב ליוון, טיילנו עם גבעת חיים איחוד ולא, הם לא היו עם האף למעלה", הוא מחייך כשאנחנו יושבים לשיחה. הוא לא דמיין אז שיבוא היום שבו יתגורר בגח"א.

נפגשנו כשבחוץ מבול פראי, ברקים ורעמים, על השולחן עראק וצלחת ערמונים. על הפרק – ציונות בלי מרכאות ובלי זיוני שכל. 

ליעד בן 48, מתגורר כאן כבר כמה שנים ועוסק בניהול וייזום פרויקטים סולאריים. כמו כל עם ישראל (וצה"ל) גם הוא הופתע באותה שבת שחורה.

"הייתי בבית ב-7 באוקטובר ובערב התקשרתי לחברה שבמקור מבארי. היא הייתה בלחץ, כי אמה המבוגרת והמטפלת הפיליפינית שהו בממ"ד בעוד המחבלים מציתים את הבית. אמרתי לה שאנסה לעזור. שלחתי ווטסאפ בקבוצת חברים מהצבא ואחד אמר שאחיו מהצנחנים נמצא בבארי. יצרתי קשר עם הכוח שהיה במקום ושלחתי את סימון הבית על גבי התצ"א. במקביל שוחחתי טלפונית עם המטפלת כל הזמן וניסיתי להרגיע. כאשר הכוח הגיע ביקשתי מהמטפלת לצאת החוצה. היא פחדה כי ברקע עוד נשמעו יריות והיו גופות רבות בחוץ. אחרי כשלוש שעות של טלפונים ותיאומים, שמעתי את הכוח מדבר איתה בממ"ד. זה היה רגע מרגש ממש". 

אל העוטף

אני מכיר את ליעד כמה שנים (הבנים שלנו בני אותו גיל) והתכונות הבולטות שלו הן ההירתמות, הרצון לעזור וההתנדבות.

"ב-8 באוקטובר התקשר אלי ליאור שמחה, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב (כיום מזכ"ל התנועה הקיבוצית) ושאל אם אוכל לסייע לרפתות העוטף. הוא הסביר שהם בשלבי הקמת חמ"ל ויש הרבה מאוד עבודה. הצטרפתי באותו היום. בשלב הראשון הייתי צריך לחבור לאנשי קשר של כ-16 רפתות. התקשרתי עם מרכזי משק ומנהלי הרפת ומיפינו את הצרכים (אוכל לפרות, פינוי פגרים, תרופות). במקביל יצרתי קשר עם גורמי התיאום בצבא, כי כל כניסה לרפת דרשה תיאום מול מספר גורמים. בניתי תוך כדי תנועה וקיבלתי עזרה מהתאחדות הרפתנים, מועצת החלב, משקי הנגב, מתנדבים וכמובן חברים. בשלב ראשון בניתי, עם גיל המקסים מ"אמבר", סבב האכלה לכל הרפתות כי מרכזי המזון נפגעו. במספר רפתות הפרות ברחו ובחלק שיחררנו אותן כדי לאפשר להן להגיע לאוכל (למשל שמו ערמות חציר במגרש כדורגל). יש רפתות אליהן הגענו רק אחרי ארבעה ימים". 

עם המתנדבים

"לכל כניסה נדרש ליווי צבאי של רכב ממוגן והנסיעה הייתה כרוכה במעבר במספר מחסומים. בכדי להתייעל ירדתי לאוגדת עזה ולשמחתי זכיתי לשיתוף פעולה מיידי כאשר אל"ם (מיל') דרור אלוני, איש נעים אשר באופן מפתיע גילה סבלנות לטמפרמנט שלי, היה הגורם המתאם מולי.

בימים הראשונים עדיין הסתתרו מחבלים בשטח ואירוע עצוב התרחש ברפת כיסופים ב-10 באוקטובר כאשר ראובן היינק, מנהל הרפת, הגיע לרפת ונרצח בידי מחבלים שארבו לו במכון. הצבא ירה פגז למכון החליבה והרס אותו, מה שהצריך פינוי של כמה מאות פרות ועגלות מהרפת. 

לאחר הטיפול הראשוני בפרות (תרופות ופינוי פגרים) וביסוס שגרת האכלה, פנינו לטפל בנושא הבוער השני – חליבת הפרות. בשלב הראשון שפכו את החלב מאחר שאיכותו הייתה נמוכה וגם כי תנובה/טרה טרם הכניסו את מובילי החלב. כעבור כחודש, כל הרפתות הגיעו לשתי חליבות ביום ובהמשך גם לשלוש.

בחלק מהרפתות היו הצתות וציוד במכונים נפגע לצד נזקי חשמל. למעט טכנאים מטעם חברות מכוני החליבה, לא יכולנו להכניס קבלנים לתיקון מקיף ונאלצנו לאלתר כשנעזרתי באנשי מקצוע פרטיים שהסכימו לבוא בהתנדבות. 

חליבת הפרות דרשה הפעלת מערך גדול של מתנדבים כי רבים מהתאילנדים נרצחו ונחטפו (רק בעלומים נרצחו כ- 23 תאילנדים ואחרים עזבו). הוקם מערך גיוס מתנדבים בידי ההתאחדות ובכל שבוע הכנסתי 50-70 מתנדבים לרפתות בנוסף לנותני השירותים האחרים. המתנדבים היו לרוב מבוגרים/ פנסיונרים אבל גם חבר'ה צעירים, כך שברפתות נוצרה אווירה מיוחדת. רובם באו מקיבוצים ומושבים אך לא רק ולצד העצב הגדול, חימם את הלב לראות התגייסות מדהימה. מתנדבים הגיעו למינימום שבוע, ישנו בחדרים קטנים ועבדו קשה ומאחר שהרפתות הפכו למרכז החיים שם אכלו ובישלו, רכשנו מכשירי חשמל, מכונות כביסה והעברנו שכפ"צים וקסדות למתנדבים.

במסגרת אספקת ואוכל למתנדבים בסופי שבוע, נענה קיבוץ חצרים מיד ובכל שישי בצהרים, במשך כחודשיים וחצי, חיכו ברמפה בחצרים הארגזים והצוות המקסים ונסענו לחלק את האוכל ברפתות". 

הכל תלוי בנו

סערת הברקים מתרחקת מזרחה ואני שואל את ליעד על תובנות.

"הייתי שקוע בעבודה אינטנסיבית. השתדלתי לא לתחקר אנשים על מה שקרה. הקשבתי למי שרצה לשתף, אבל אי אפשר להתנתק רגשית כשאתה נוסע לשם ופוגש את האנשים פנים אל פנים. הרגשתי צער גדול מעורב בכעס גדול על מה שקרה. פגשתי ברפתות ובקיבוצים אנשים מדהימים ואמיצים באופן שלא תיארתי. רובם חוו אובדן אישי כבד, העצב העמוק ניכר במבטם ואף על פי כן, בחרו לחזור מהר מאוד לעשייה. לא מצאתי את המילים לנחם אז השתדלתי לסייע ולו במעט במעשים. קיבלתי עזרה מכל מי שפניתי אליו גם מדרגים בכירים מאוד, אבל לא נתקלתי בפרוייקטורים מטעם הממשלה בשטח. לתחושתי, המדינה מנוהלת בידי פקידים מתוך משרדים והם עסוקים בייצור מסמכים וישיבות סטטוס, כך שלטוב ולרע הרבה תלוי בנו. אין לי ספק כי רוח ההתנדבות, היוזמה והחברות בישראל בכלל ובקיבוצים בפרט, היא ערך יקר ומיוחד במינו. אני משוכנע שנוכל לדבוק בה ובתור התחלה להמשיך ולסייע לאנשים שזקוקים לכך מהעיר ומהכפר.   

הרפתות הן מרכיב חשוב וניצן ראשון בהתאוששות של העוטף. אנשים מגיעים לחלוב, מגיע המוסכניק לתקן את הסלף, מגיע עוד חבר ועוד אחד, שותים קפה, מדברים ועוזרים. הרפת/ המפעל מחזירים את החיים למסלולם. כשהרגשתי שיש כבר תנופה מספקת, נפרדתי לשלום עם הבטחה לחזור ולבקר וחזרתי לשגרה".