ביום הכיפורים 1988, הייתי חלק מקבוצה שהקימה מוסד מיוחד – טיולי יום הכיפורים. חלקנו היינו בחופשת שחרור מצה"ל, חלק עדיין לא התגייסו וחלק היו באמצע השירות וכולנו החלטנו שביום כיפורים הזה, אנחנו נוסעים לטייל במכתש רמון. בערב שלפני, הבאתי את הג'י.אמ.סי הלבן המיתולוגי של ההודייה, העמסנו עליו ציוד ממחסן צופיות (עוד מוסד מיתולוגי) ובעיקר הרבה אוכל. כמו חיילים טובים ישנו עד מאוחר וכשהתעוררנו, הבנו שעוד כמה שעות יום הכיפורים נכנס ולכן דהרנו דרומה.

כאשר חלפנו ברחוב הראשי של מצפה רמון, כבר האירו אותו קרניים אחרונות של שמש ובטייפ של הרכב, התנגן בדיוק שיר החתונה הקודר של אהוד בנאי מתוך אופרת הרוק "מאמי" (עיירה בדרום / יום שלישי בערב / פעמיים כי טוב, במתנ"ס מתחתנים / הסמל, נסים מלכה / חייל מילואים / ומאמי, בתם של השכנים).

בלילה, בלב המכתש, עשינו על האש, סיפרנו, צחקנו ושתינו. למחרת בבוקר, בבדידות מזהרת, יצאנו לתור את האזור, ברגל וברכב, חלקנו על גג הג'ימי, שואגים בקולי קולות אל קירות המכתש את המילים שהפיק הגרון המופלא של מזל כהן באותה קסטת "מאמי" (לא ידי הילדה שלי גירשו את ילדיכם / לא הפה שלי, שהיה חתום, אמר ג'וקים עליכם / לא הרגליים העייפות שלי, צעדו בחברון ובשכם / ולא בעלי בכיסא הגלגלים הוא הסיוט הציוני שלכם).

עברו חודשיים והשתחררתי וקצת אח"כ עזבתי את הקיבוץ. אך לא אלמן ישראל – אחי וחבריו נטלו את המושכות ומוסד טיולי יום הכיפורים התחזק בשנים הבאות ושורות המשתתפים הורחבו גם למשתתפות מקרב המתנדבות בקיבוץ .

לפני כשלוש שנים וחצי, 30 שנים אחרי שעזבתי, חזרתי עם משפחתי לקדנציה נוספת בגבעת חיים איחוד. לשמחתי הרבה גיליתי שכמו גחלים עמומות הממשיכות לבעור מתחת אש אשר כבתה, המוסד הנפלא הזה חי וקיים והפעם בתלבושת חדשה נוסח 2021 – טיול אבות ובנים. פילדמרשל הטיול ומי שאמון על ארגונו בכל התחומים הוא נ', טייל מושבע ומפלצת שטח היודע את שבילי ומרעולי הארץ כאת כף ידו. גילוי נאות: אנחנו חברים וכך גם בנינו החולקים ספסל בכיתה א'.

וכך, כמה שעות לפני כניסת הצום אנו עושים דרכנו צפונה. היעד – פארק גורן הצופה אל מבצר המונפורט וחולש על נחל כזיב. בטיול ניתן למצוא גם את ה', אוויראי בדימוס, א', אישטח בהווייתו ועיסוקו היומיומי וגם י', מקצוען טיולים בפני עצמו. כל אחד מאיתנו הביא מספר משתנה של בנים וקצת לפני שקיעת החמה, הקמנו אוהלים בפארק גורן.

וזאת לדעת – בטיולים של פילדמרשל נ' אסור השימוש בטלפונים ניידים מתחת לגיל 40 וגם אין ארוחות חינם, בטח ובטח לא ביום הכיפורים ועל כן, מתארגנים בזריזות לטיול מקדים להכרת האזור. יורדים אל אפיקו של הכזיב, כשברקע מעניק מבצר המונפורט המואר בקרני השמש הנעלמת, תפאורה מושלמת למסלול המאתגר.

כשכבר מחשיך, עולים חזרה. הילדים פוצחים במשחק כדורגל בחושך, בעוד המבוגרים מתקינים סעודת שטח לתפארת, כולל סלט קצוץ דק – עם בצל חי, כי הערב לא מתנשקים.

קצת אחר כך, הגחלים רוחשות בעוז מתחת לאסכלה, קבבים וסטייקים עפים בכיוון אחד וצידנית הקרח והבירות מתרוקנת בקצב מרשים. כל זה מתרחש על רקע שלושת-רבעי ירח שמטיל אור נפלא על החומות הצלבניות מעברו השני של הוואדי.

אחרי שצעירים וזקנים ממלאים את הבטן, הילדים פונים לעיסוקים לא ברורים, שלשמחת האבות אינם דורשים את מעורבותם. על רקע הדממה המבורכת, מתנגן ונישא באוויר ליאו אלכסנדר האובן עם הקול בן האלמוות שלו (שום דבר לא ידוע / לא שנה, לא שבוע / יש לנוע – לנוע / ולחשוב, שהייתי יכול, לחזור על הכל) ואחרי שאני מסיים את הבירה השלישית, מגיע באופן טבעי שלמה חיים המוקדם (אף פעם לא תדעי / כמה נסעתי בגללך / דרכים בכף ידי / דרכים בכך ידך) וכולנו תוהים, למה לעזאזל אי אפשר להקשיב לשום דבר שהוא הוציא אחרי 1988. יאללה, לישון באוהלים ובבוקר קמים, מתארגנים על קיפול ועל ארוחת בוקר – ופונים לעשות את מה שעבורו באנו, כלומר לטייל. חם, אפילו מאוד, לכן הגבות עמוסים בהמון מים ואנחנו מתחילים לצעוד. הדרך לא קלה, בין סלעים וקוצים, אבל כולם שמחים ומלאי חיים.

בכל צעד, אני נפעם לראות איך ילדי המאה ה-21, שהצעירים בהם בני שש וחצי, מתחברים לטבע. כן, הילדים הללו שביומיום מחוברים בעיקר למסכים, מאושרים להזיע מתחת לשמש הקופחת, בין הסלעים והמורדות, בדרך לא קלה, הם צועדים, קופצים, לא שוכחים מדי פעם להתגרות זה בזה ופשוט נהנים מהחיים. כשאנו מסיימים את הירידה הקשה אל אפיק הכזיב, מתגלה מולנו הפרס – נחל זורם. כולנו עטים עליו.

עושים קפה, משתכשכים, עוד קפה, משתכשכים, עוד קפה ואז זזים קצת באפיק הנחל ושוב משתכשכים, עוד קפה, אוכלים סנדוויצ'ים ועוגות, הילדים מאושרים – זה יום כיפורים נפלא. אני שוכב על סלע מעל המים, מביט אל צמרות עצי דולב המתנשאים לגובה של 40 מטרים מעליי ולא יכול לבקש יותר מזה.

לקראת אחה"צ, אנחנו מתחילים לעשות את דרכנו חזרה במורד הנחל. עוצרים כל כמה עשרות מטרים וטוחנים פטל שחור ועסיסי שנמצא בשיאו כעת ואז מתחילים לעלות שוב את מה שירדנו בבוקר. זו עלייה קשה, אבל הילדים לא מוותרים וגם בקטעים התלולים, הם מטפסים, צועקים, מדברים וכשאנחנו מגיעים למעלה, הם עוצרים על הצוק להסתכל על הדרך הארוכה אותה עשינו מתחתית הנחל.

לא מאבדים זמן, הגריל עובד שוב וארוחת ערב מוגשת. יש גם מרשמלו לקינוח אבל אין שיפודים כדי להניח אותם על הגריל, אבל הילדים בפרץ מבורך של יצירתיות, מוצאים מצבור שיפודים משומשים מגריל שפעם עשה מישהו אחר, אוספים ומשייפים אותם והמרשמלו מוצא את מקומו על הגריל. כשאני מפנה את תשומת ליבו של פילדמרשל נ' לשימוש בשיפודים המשומשים, הוא עונה לי בחיוך את תשובת המחץ: "נפלא, תאר לך שהאמהות היו פה". שנינו גאים מאוד בילדים.

זהו. הייתה חוויה מופלאה. הוכח בפעם המי יודע כמה שילדים (וגם מבוגרים) לא צריכים יותר מטבע פתוח. שזה חיבור שימשיך להיות מנצח לעולמים מול כל פיתוי וכל מסך והוכח שוב שהמוסד הזה של טיולי יום הכיפורים, הוא מוסד איתן שימשיך ללוות אותנו גם בשנים הבאות.

בחושך, בדרך הביתה, בני אהובי נרדם במושב האחורי ואריה לייב שר לי את המילים שנכונות בכל פעם מחדש (היא תביט אלי / טובה וחכמה / כמו בבן השב הביתה מן הדרך / תחבק אותי אליה בנשימה חמה / אמא אדמה).