יהושע שרון

הדיון במועצה על עתיד הפרדס הביא חיוך כואב לפרצופי.   במשך השנים התקבלו סדרה ארוכה של החלטות למען שדרוג הפרדס.  עלותן של השקעות אלו מגיעה למיליוני שקלים, וכאשר אני מסתובב בפרדס  היום אני רואה את רוב רובו נטוע עצים צעירים לא מניבים, המעיד על החלטות שהתקבלו לא מזמן. למרות זאת מודיעים למועצה כי האלטרנטיבה למסירת הפרדס לחברת עיבוד הינה השקעה נוספת וכבדה!!  כאילו מטרת הפרדס היא רק לעקור ולנטוע מחדש.    עברתי על רשימת החלקות בשטחי המטעים של גח"א.   הסה"כ נע סביב 1000 דונמים במשך ה-30 שנים האחרונות,  ובתקופה זו נטענו יותר מ-3000 דונם.  ז"א החלפנו את הפרדס כולו כל 10 שנים, שזה חצי מתוחלת החיים הכלכלית המקובלת.   אומנם ישנם פרדסים רבים בארץ בני ארבעים ויותר המניבים יפה (גם אצלנו יש חלקת אשכוליות עתירת יבול נטוע ב-1958).

בעבר, מדריכנו מטעם משרד החקלאות היה אדם מאד סימפטי, שגם כיהן כרפרנט הארצי לזנים חדשים.  לא היה ברור איזה כובע הוא לבש בהגעתו אלינו.  כתוצאה, במידה מה הפך הפרדס לתחנת ניסיונות המורכבת אין ספור חלקות קטנות של זנים שאיש לא זוכר היום.   ניהלנו את הפרדס כחנות לבגדי נשים.  נטענו כל זן חדש במודה, ועד שהוא הגיע לניבה הסתבר שיש בו פגם או כבר לא היה במודה: מיכל, סטצומה,  אורלנדו, מיניאולה, אורטוניק, פזית, טוליגולד, רובי רד, רד בלאש, טמפל, המלין, אדיט, 151, פומלו, פומלית, שמוטי ננסי, אור ועוד.  זיגי קאול תמיד טען שחייבים לגדל את הזנים בהם הצליחו מבחינה מקצועית, והוכח בהם ביקוש מתמשך, וכעבור שנים המחירים יתאזנו.   בתחילתו הפרדס היה נטוע בזנים הסטנדרטים, עבורם כבר הצטבר ניסיון חיובי רב באזורנו.   בשנות השישים, מתוך 720 דונם, 550 דונמים היו נטועים שמוטי, וחלקות  מלוות בגודל של עד 20 דונם של קלמנטינות, אשכוליות, וולנסיה וטבורים כדי לאזן את הקטיף.  היבול הממוצע בשמוטי היה 5.5 טון לדונם.  תרומת הפרדס לתקציב הקיבוץ הייתה שנייה בגודלה רק לגת.  לו נשארנו באותו הרכב זנים במשך שלושים השנים, היינו במצב לאין ערוך טוב יותר.

בשנים ההן עבדו בפרדס אורי וצפורה לברון, יונה לנדסברג, יוסי לבני, אליעזר ארזי, אורי מירון, מורדי מורג, עוזי נבון, שאול הורוביץ, אמיתי נחמני, ארי פולק, אבנר אברמוביץ', וכאשר הוא לא היה מזכיר, נחמיה גינסבורג.  מאגר ידע אצום!!!   לפני שנתיים פיטרו, נגד רצונו, את הפרדסן האחרון הנושא את הניסיון הזה.   מזמן עבודה בשדה אינה מקובלת בקרב צעירנו.   באם נכונה הקביעה שהאדמה שייכת למי שמעבד אותה, אנו כחברה כבר הפסדנו את זכותנו עליה.  אינני מעוניין לשפוט האם מסירת הפרדס לחברת עיבוד היא כלכלית או לאו, אבל המשך הפעלתו בצורה הנוכחית איננה אלטרנטיבה. לצערי הוכחנו בגדול שאין אנו מסוגלים.