בשטח השכונה החדשה, בחלקה הקרובה לנגריה, קיים בית קברות לעצים.

לקראת התחלת בניית השכונה, כשהכינו את השטח, העתיקו לשם עצים נהדרים שהיו במשך שנים מול הרפת. עצים כה גדולים קשה מאד להעביר, דרושה הכנה דקדקנית, אך כאן עשו זאת בלי כל התהליך הדרוש לביצוע משימה מסוג זה.

יום אחד באו לשטח, חפרו וקרעו את השורשים, העבירו את העצים, ואחרי-כן גם שכחו להשקותם מדי פעם. רוב העצים כבר אינם. אלו שנשארו בחיים מצבם גרוע, אולי עדיף היה לעקור אותם מאשר לראותם כפי שהם.

ומכאן, לעצים אחרים במקומות אחרים.

ליד הגשר בחנייה היה נטוע עץ מילה פנסילבניה, שתיל שקיבלנו בעבר מחוות הנוי שליד מדרשת רופין. בזמנו היינו שלוחה של החווה ועזרנו באיקלום צמחים חדשים בארץ. והנה, יום אחד, באו וחיבלו בו בלי התחשבות. היה אפשר בקלות לבצע את העבודות באופן ידני ולהשאיר את העץ. סיורים רבים של גננים מהקורס במדרשה כבר לא יראו אותו…

המילה על הגשר, בשלכת. צילום: אלדד ורדי

לא עבר זמן ומכה שנייה ניחתה על עצינו. הפעם היה זה האורן הנהדר שעמד מול הכלבולית. בחוסר תכנון וברשעות עבד מחפרון באזור וקרע את השורשים של האורן בלי רחמנות. עץ כל כך יפה, שלא דרש כמעט גיזום ובנה את עצמו באופן כל כך מושלם. אגב, גם הוא היה באיקלום אצלנו.

האורן הימי מול הכלבולית. צילום: אלדד ורדי

מדוע אי-אפשר היה ליידע את אריק בכל אותן העבודות? ניתן היה בקלות לעקוף את העץ בחפירה, וגם, מדוע היה צריך לחפור כל-כך לעומק? אפשר לחשוב שבנו שם מחסום נגד טנקים…

חרף כל המאמצים של אריק לא ניתן היה להציל את העץ. תאמינו לי שכואב הלב.



 

One Response to הספד לעצים / חיימקה ורדי

  1. אריה פריד הגיב:

    חיימקה יקר
    דרך כתיבתך ניתן להרגיש את אהבתך הגדולה לעצים ולנוף בקיבוץ.
    אבל – גם אני רוצה להספיד עץ אחד.
    ההורים שלי – מגדה וצבי – גרו בשכנות לרודולף וחיה דרייפוס.
    בחצר של הפרידים באמצע הדשא – עמד לו עץ גבוה ויפה (אני לא זוכר את מינו – אולי צפצפה). את העץ הזה נטע שם צבי והעץ גדל והיה חלק מהנוף המשפחתי ומהקשר של כולנו לבית. יום אחד – מגדה חזרה מהעבודה ולתדמהתה גילתה שהעץ איננו! נעקר ונלקח מהמקום.
    אחר כך גם צבי חזר מהעבודה במטעים – ושניהם נעצבו מאוד. אף אחד לא הודיע. איש לא הסביר למה. למי הוא הפריע? עד היום התעלומה לא נפתרה אבל הזכרונות נשארו.
    כל זה כמובן לא הפחית את אהבתי וגעגועי לקיבוץ – לדשאים, לשיחים, לפינות המוצלות,ולנוף המדהים כפי שאני זוכר אותו משנות השמונים.

    אביב שמח
    אריה פריד

להגיב על אריה פריד לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896