החודש מציינים 100 שנים לייסוד ארגון "ההגנה" וכאן, בגבעת חיים איחוד, יש מי שהיה חבר הארגון – חיימק'ה ורדי. הוא בן 94, נולד בירושלים בשנת 1925 ובגיל שנתיים עברה משפחתו לתל-אביב, שם גדל כילד תל-אביבי בשנים שלפני הקמת המדינה

"היה לנו בית דפוס משפחתי בתל אביב ברחוב מרחביה פינת דרך יפו. הדפסנו כרוזים של "ההגנה" נגד "הספר הלבן" הבריטי", מספר חיימק'ה על הזכרון המוקדם שלו מפעילות בארגון. "תמיד היו מדפיסים בערב, אחרי שעות העבודה הרגילה. בעשר בערב נתנו לי את חבילת הכרוזים, קיבלתי כתובת שלא הכרתי והלכתי עם זה למשרד של "ההגנה" ברחוב לילינבלום, כעשר דקות הליכה ברגל מבית הדפוס. הייתי בערך בן 10 וחשבו שהמשטרה הבריטית לא תחשוד בילד.

אני זוכר גם את אבא שלי עובד בדפוס "דבר" ברחוב אלנבי, לא רחוק מיהודה הלוי. זה היה בניין יפה עם גינה גדולה ובחזית הבית היתה גדר מלבני סיליקט. החלה הפגנה גדולה נגד "הספר הלבן" והשוטרים התחילו להרביץ למפגינים, אז החבר'ה פירקו את הגדר והתחילו לזרוק לבנים על השוטרים. היה שמח".

עם ההתבגרות, החלו חוויות חשאיות אחרות. "הייתי בן 16 ויצאנו לאימון נשק, בחולות עליהן בנויה כיום חולון כשהייתי עם החברים בני גילי, המחזאי ניסים אלוני ועוד כמה חברים טובים. התאספנו ביום שבת בעשר בבוקר, כאילו לטיול ועלינו על משאית אל החולות. משם הלכנו ברגל והמדריכים הביאו רובים אנגליים ארוכים. תרגלנו פירוק והרכבה, איך להחזיק, איך להתכופף על רגל אחת ואני לא זוכר שירינו, בכל זאת היינו נערים צעירים וזה היה מסוכן.

אחר-כך עברנו לגור ברמת-גן ומדי בוקר נסענו, אחיי ואני, לעבוד בבית הדפוס המשפחתי בתל אביב. באחד הבקרים עצרה אותנו המשטרה הבריטית, ביקשה תעודות זהות ומכולם ביקשו דווקא ממני לרדת מהאוטובוס. לקחו אותי לאיזה מרתף בדרך יפו והתחילו לחקור אותי. אמרתי שאני לא קשור לשום פעילות מחתרתית ושאני רק עושה ספורט ב"מכבי הצעיר" (תנועת נוער בה הייתי חבר). הם רק שמעו "מכבי" ותכף קישרו את זה לאצ"ל וחשדו שאני קשור אליהם. החזיקו אותי משבע בבוקר עד לפנות ערב ואחרי שהשתכנעו שאין לי כל קשר לשום מחתרת הסיעו אותי, כמו ג'נטלמנים בריטיים מנומסים, לתחנה המרכזית כדי שאסע הביתה. רק ירדתי והחלו להתגודד סביבי כמה בחורים צעירים שכמעט היכו אותי. הם היו משוכנעים שאני משתף פעולה עם הבריטים, אחרת איך אפשר להסביר שרכב של המשטרה הבריטית מסיע אותי? בקושי הצלחתי להסביר להם ולהיחלץ בשלום".

אקדח, בפעם הראשונה

קצת אחרי גיל 22, גויס חיימקה במסגרת "ההגנה" לחטיבת "גבעתי" בתחילת שנת 1948. היתה זו חטיבה שהורכבה בעיקר מתל-אביבים כמוהו.

"עברתי בשרונה קורס חובשים יחידתיים שנמשך חודש. כל שבת היינו בבית והלכנו קבוע לשפת הים, כשאני הלכתי לחוף עם נעליים חומות חדשות ומצוחצחות שקניתי באותו שבוע בחנות באלנבי. פתאום הגיעו לים והקפיצו אותנו לפעולה. הגענו לבסיס, נתנו לי תרמיל ואקדח וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי אקדח. שלחו אותנו לאבטח את הציר בו התקדם כוח של "גבעתי" לפעולה ברמלה".

(בפברואר 1948 פשט כח של גדוד 52 מחטיבת "גבעתי" על מפקדת חסן סלאמה, מראשי הכנופיות הערביות באזור רמלה. הכוח השמיד את המפקדה ששכנה ליד באר יעקב, גרם לאויב אבדות קשות ושיבש, לפחות זמנית, את פעילות חסימת הדרך באזור לוד ורמלה).

"כשהסתיימה הפעולה, חזרנו מאבטחת הציר לרמלה לכיוון הבסיס. היינו חייבים לרוץ את כל הדרך כיוון שבסרפנד [צריפין] היו מחנות של הבריטים ואסור היה לעורר את חשדם שאנחנו קשורים לפיצוץ. בדרך חזרה טעינו בדרך ונכנסנו לבור שהוצף במי-שופכין, עם הנעליים החדשות והמצוחצחות! כשהגענו סוף-סוף, התברר לנו שכמעט הדליקו לנו נר-נשמה בבית הכנסת, כי הי משוכנעים שאנחנו לא חוזרים".

אל המלחמה

"באחת ההרצאות בקורס החובשים בא מפקד חיל-רפואה, אמר שהוא צריך מתנדבים ליחידת קומנדו בנגב ושאל מי מכיר את הנגב. הרמתי יד ואמרתי שהייתי פעם בנגב, במחנה עבודה של "מכבי הצעיר" והוא ענה: בוא. כך צורפתי כחובש אל "יחידת פשיטה ממונעת", יחידת הקומנדו של חטיבת "הנגב" של הפלמ"ח. השתתפתי איתם בכל הקרבות הקשים לעצירת הפלישה המצרית מדרום. באשדוד נהרגו במשך הקרבות 14 איש מקורס החובשים שלי, פשוט קצרו את האנשים שם".

(בתחילת חודש מאי 1948, פעלה חטיבת "גבעתי" במסגרת מבצע "ברק" באזור הכפר הערבי אסדוד והסביבה, על-מנת ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי הפולש. קרבות קשים התנהלו עד שהמצרים נבלמו בגשר "עד הלום").

"אחר כך הייתי עם הכוחות שפרצו לכפר-דרום הנצור. כל הדרך לשם הבדואים ירו עלינו, עד שהגענו. הייתי עם רופא, מתנדב יהודי דרום-אפריקאי. הביאו כמה פצועים והוא תפר אותם עם חוט תפירה, כי לא היו לו שום אמצעים. הגיע מטוס פייפר והצניח ציוד רפואי, שכמובן נפל על שדה מוקשים ואט אט התחיל מחסור במזון. היה לקיבוץ שדה של גזר קטן, כי לא השקו אותו וליד הבונקר של המטבח הייתה שעועית בחול. החבר'ה שלנו אספו הכל ובישלו מרק והחבר'ה של הקיבוץ אמרו שהם אף פעם לא אכלו מרק כזה".

(כפר דרום היה היישוב הראשון שהותקף על-ידי הצבא המצרי. מתחילת הפלישה המצרית לדרום הארץ והיה נתון במצור הצבא המצרי מאז 14 במאי 1948 ועד 11 ביוני 1948, מצור שלווה בהתקפות מטוסים, ארטילריה וכוחות רגליים. מגיני היישוב ספגו אבדות רבות וסבלו ממחסור במזון ובתחמושת, אך הצליחו להחזיק ביישוב).

"אחרי זמן מה הגיעה הוראה שצריך לצאת מכפר-דרום. זו הייתה תקופת ההפוגה הראשונה ויצאנו משם בלילה, אבל לא תיאמו עם המצרים והם ירו עלינו כך שנאלצנו לחזור. הלל לביא מת לי בידיים".

(הלל לביא, בנו של שלמה לביא, מייסד עין-חרוד, נשלח כמלווה שיירות אספקה לכפר דרום ביום השני להפוגה הראשונה. בצאת השיירה מהכפר, הפתחה עליה אש תותחים ומקלעים. הלל נפצע, הוחזר אל כפר-דרום לטיפול וכעבור שעות מספר מת מפצעיו ב-14 ביוני 1948. אחיו נהרג כמה שבועות קודם לכן על הגלבוע ופקודה לשחרור הלל מהקרבות נשלחה, אך לא הגיעה ליעדה).

"לאחר מכן השתתפתי בפעולות מקומיות, למשל באזור ברור-חיל ואז חזרתי לאזור המרכז, עברתי קורס חובשים מתקדם והשתתפתי בכל מלחמות ישראל, תמיד כחובש, כולל שירות מילואים של יותר מחודש בכל שנה".

תודה גדולה לסבא שלנו, שהיה ב"הגנה", והשתתף בכל מלחמות ישראל.