מאות רבות של קיבות מונחות, כל יום מחדש, על נשמתה וכתפיה הצנומות של אלה זיו מירון. מי שהפכה את חדר האוכל לתצורת "חדרוכל" ולקחה אותו אל המאה ה-21, פותחת הכל ומספרת על האחריות האדירה, המחירים והתובנות

זה נדיר למדי וזה קורה רק לעיתים רחוקות: יש ראיונות בהם המרואיינ/ת נוטשים את הדברים שרצו להגיד, את המספרים, הפרטים, התיאורים והנקודות ופשוט נותנים לזרם התודעה לעוף החוצה. למותר לציין שאלו הראיונות הכי טובים ומעניינים שיש.

כשהתיישבתי בעמדת הראיונות וחיכיתי לאלה, איכשהו חשבתי לעצמי שזה אפשרי איתה. כשהיא הביאה תה נענע לשנינו והתיישבה, אמרתי לה את זה.

הייתה שתיקה מהורהרת. "אני לפני סופ"ש קשה, אני צריכה להכין את כל הדו"חות, לסכם הישגים, לבדוק עמידה ביעדים וכמובן שיש גם הסברים שאני צריכה לתת".

אני אומר לה שנעזוב, לפחות עכשיו, את האקסלים ופשוט נלך על זרם התודעה.

וזה קרה.

"לפני שש שנים, כשבאתי, רענן הרמן אמר לי 'את לא יודעת למה את נכנסת'. אבל למרות שלא חשבתי שיהיה קל, אמרתי לעצמי שאעשה זאת אחרת: אני באה להכין אוכל טעים ומה כבר יכול לקרות? אז קרה וקורה. כל כך לא הבנתי אז איפה משקל העיסוק, לא הבנתי כמה אקסלים, חשבונות, שיפוצים, מינוסים ובעיקר כמה כבדה האחריות על הכתפיים ועל הנפש".

בשלב זה אני מקפיד לסתום את הפה, חוק מספר 1 כשעומדים מול זרם תודעה מתפרץ.

"אני אדם של אינסטינקטים, אני אימפולסיבית. אני רואה מטרה, הולכת אליה ולא תמיד שמה לב היכן דורכות רגליי בדרך אליה, היכן המהמורות והמכשולים. אני מאלו שקופצים למים גם אם הם לא תמיד צלולים ואני לא טובה בשגרה. הייתי יכולה ליצור לי פה מקום נוח, שגלגליו עובדים מאליהם, שגרה בה הכל רגוע ופשוט אבל זו לא אני. אני חייבת לזוז כל הזמן, להשקיע ולעבוד קשה, אני צריכה חידוש מתמיד ולכן לקחתי את חדר האוכל, משום שיש פה ובו פוטנציאל אדיר".

אני מהרהר לעצמי שלכאורה יש פה ניגוד מובנה – הרי מה הוא חדר האוכל אם לא שגרה ידועה, מוכרת וכזו שיש להקפיד עליה? מתברר שאני טועה.

"המעדנייה גרמה לכך שיש לנו שני מטבחים שונים בתכלית תחת קורת גג אחת, עם ידע שונה, אוכל שונה ועבודה שונה. תוסיף לכך את העובדה שלרוב, עובדי מטבח אינם האוכלוסייה היציבה ביותר וכך, כמעט בכל יום, מתקבלת או נוצרת הפתעה חדשה – פעם אין קיטור, פעם אין חשמל, פעם מכונת הכלים שובתת, פעם חסר עובד ואני יכולה לומר שלא היה פה כמעט ולו שבוע שגרתי אחד מאז שנכנסתי לתפקידי ובוא נודה על האמת, למרות הגעגועים של כולם פה לשגרה, ברגע קל של שקט מיד נכנסים הרעיונות הבאים לראש".

בואי נדבר קצת על אנשים, אני מציע. כאלה שאת עובדת איתם וכאלה שאת נותנת להם שירות.

"אני לא בוסית קשוחה", היא מדגישה. "מצד אחד זה יתרון, כי מי מהעובדים שמבין מה צריך ומה עושים פה, מוצא כאן בית שנותן לו המון ואז הוא, לרוב, גם נשאר המון. אבל זה גם חסרון, כי תמיד יהיו מי שינצלו זאת. כשזה קורה, זה מאכזב אותי מאוד ולכן, לא פעם, יש פה תחלופה של אנשים. עם השנים הבנתי את הפוליטיקה שצריך לעשות מסביב להכל, אבל היום אני יודעת שאני לא טובה בזה במיוחד. צריך פה עור של פיל, כדי שלא כל מה שאומרים לי (כן, גם חברי קיבוץ) ייכנס לי לנשמה. חייבת לומר שהשתפרתי בזה, אבל אני עדיין לוקחת ללב וגם לצערי לוקחת הביתה. יש בי את האמונה הילדותית ואולי הקצת מתנשאת  שכולם צריכים להיות כמוני עם הנאמנות, ההשקעה והגדלת הראש. כאמור, אני מתאכזבת לא מעט אבל לומדת לשנות, למשל להיות קשוחה יותר ועדיין, כאשר יש אזעקה בשתיים בלילה, לרוב אני זו שבאה לבדוק מה קורה, אלא אם דני משיג אותי".

ואיך משחררים קצת? אני תוהה.

"יש את הקפה הקבוע בבוקר עם תניה רטר, בו אנחנו שופכות קצת קיטור. אני לומדת יום בשבוע קדרות על אובניים בלהבות-חביבה ואוהבת את זה מאוד ואני דואגת לעצמי לנקודות אור. פעם בחודש אני חייבת לברוח מהאזור ליום-יומיים של אוורור ושינוי תודעה, בד"כ עם חברה, או עם יונתן וזה נותן אוויר. אני חייבת לומר שמאז שהתחלתי לעבוד פה, אני מסתכלת אחרת על המין האנושי (וגם על היכולת התקשורתית שלי) לאו דווקא לחיוב ומה שגמר אותי בעיקר, היה השיפוץ. הוא גרם לי להבין כי בסופו של דבר, אני לבד בפסגת ההר ודי קר שם".

ואני מהרהר – אין כמו זרם תודעה.

אבל אלה מדגישה כי יש גם צד שני. "יש עוד כל כך הרבה עבודה ופוטנציאל וזה מה שמחזיק אותי כאן, כל יום מחדש. אני רוצה עוד לפתח ולהשקיע פה וזה נותן לי כח. בשנה הבאה יוכל חדר האוכל להינות לראשונה מהפירות, כי זו כנראה תהיה השנה הראשונה בה נהיה מאוזנים מבחינה כלכלית, בזכות המעדנייה. ולכל השמועות מכיוון 'האנשים הנחמדים' – לא, היא לא הולכת להיסגר בקרוב. חדר האוכל הוא לא עסק רווחי ולא יהיה כנראה ולכן הוקמה המעדנייה, כדי לכסות על הוצאותיו".

כן, דברי עליו, אני מבקש. "כל יום אוכלים בו 400-500 ילדים, נשים וגברים ואסור שהוא ייסגר לעולם, בלי קשר לרווחיות. אם סוגרים את חדר האוכל, אפשר לסגור את הקיבוץ, זה הלב הפועם האחרון שנותר לנו והוא מייצר כל כך הרבה מפגשים בין אנשים, בין פנסיונרים לילדים, בין אנשים מכאן ואנשים מבחוץ וזה גלגל חשוב ביותר בתנועה ובחיים של המקום הזה. בשקט, אני יכולה לספר שבאים לכאן מהסביבה כדי לבדוק איתי ולהתייעץ איך להחזיר לחיים כל מיני חדרי אוכל בעמק חפר".

לקראת סיום, חשוב לה להזכיר את מי שאיתה. "למדתי גם להאציל סמכויות, עשיתי קפיצה בניהול ויש כאן את גיל דותן המקסים, 'שר החוץ', הממונה על רוב המגעים האנושיים של חדר האוכל, יש את יורי השף שיש לו עבודה מאוד מאוד לא פשוטה בקליעה לטעמם של האיחודניקים שמאוד לא אוהבים מלח ובכלל, הצוות שלי הוא יקר ואהוב ומעולה. זו הזדמנות לפנות לכל מי שחי פה –  מוזמנים להגיע לאכול,  אנחנו פתוחים תמיד לשמוע רעיונות וכמובן שביקורות טובות וגם פחות. אנחנו פה למענכם

וגם בזכותכם".

הרבה אחרי שאנו מסיימים, היא מדווחת על זרם תודעה נוסף, שהביא תובנה מהותית וחשובה ביותר: "רענן – צדקת".