בימים הנוראים של האביב הגרניום במלוא עוזו,
החרציות והתורמוסים מזדנבים אחריו,
השיטה פורחת, העולם שותק והלב צועק.
זכור את יום השבת בין קודש לחול
ואת שעשה לך עמלק- זכור!
ונזכור- את הכל? את כולם?
בין סבא רז'ה-מרדכי וסבתא יולן, ההורים של אמא שלי- להם נדרנו עד דור עשירי,
לבין דדי של מוטי, אמיתי של ורד, ואברמהל'ה של נטע וסיון- יפי הבלורית והתואר,
באביב של הימים הנוראים
לאלוהים כבר נגמרו מזמן הרחמים
לא רחום ולא חנון ולא נעליים
וכמה באמת אנחנו שמחים
לכבוד חמישים שנות כיבוש ואיחוד ירושלים
אז אולי כבר מותר
לנשום נשימה עמוקה ללב הנושא מדור לדור,
להניח את הראש על הכר
לעצום את העיניים
וקצת לשכוח בינתיים
28.4.17- קבלת שבת- פרשת "תזריע- מצורע"
Share this post
כל כך נכון . מזדהה עם כל מילה . גם לי יש תחושה שהעצב לזיכרון הפכו להיות המכנה המשותף היחיד שנשאר בין כל חלקי העם. לכן הם מקבלים מקום כל כך נרחב. עצוב לי שאנחנו מחנכים את הדור הצעיר על האובדן ולא על התקווה . המבט לאחור ולא קדימה .
מעניין, אתמול הרהרתי האם איך שהמדינה נראית ומתנהגת , הן מדינית והן חברתית , האם לשם כך באתי לארץ ונלחמתי את מלחמותיה.
חייבים להביא שינוי עמוק במסרים הרדודים והקומפקטיים שאינם מאפשרים הבנה אמתית של המתרחש.
ערובה לחוסן אישי וחברתי הינה התקווה ואת זה יש להחזיר לשיח הכול כך דטרמיניסטי ופטליסטי הרווח בכול.