בשיטוטי באתר הקיבוץ נתקלתי בדיווח מישיבת הנהלת החינוך. לטובת 50% מהחברים שלא קוראים את דיווחי הוועדות אני מביאה כאן את הקטעים הרלוונטים:
"לעניין המזוזה מוזמן: מוטי זעירא
"הוגשה בקשה לשים מזוזה בגן המשופץ,החדש. היות וכך, חשבנו להתכנס לשאלה זו ולבנות
עמדה ברורה לעניין — אנטה הציגה את הבקשה והדגישה שזו מערכת חילונית ולכן מה העמדה הנכונה כלפי מזוזה, האם משתלבת? האם בקביעת מזוזה אנחנו מתחילים מהלך שיוביל אותנו להשלמה… לאן?
"מוטי — הדגיש כי המזוזה תפקידה להזכיר את עשרת הדיברות, יש חובה למקמה במקומות שגרים בהם. נהוג לשים מזוזה במקומות ציבוריים. (כפי שנראה להלן, לא הדיברות ולא חובה – ת"ר)
"עמדתו היא, שכל סמל יהודי הוא גם שלנו, כשזה אינו פוגע או מצמצם את המרחב של האחר. ומכלל זה המזוזה משתלבת ויכולה להיות. — המזוזה מסמנת את לוז האמונה היהודית — בדיון הובהר כי הקו החילוני של המערכת מכיל את סימני היהדות — חשוב גן כעמדה חינוכית לחבר את המזוזה לחנוכת הבית, להבנות את הסמל כחלק מתוכנית".

למקרא הדיווח התעוררו בי, בלשון המעטה, כמה קושיות ואני מבקשת לשתף בהן את החברים. לשם כך, הבה נברר לעצמנו קודם כל מהי מזוזה, מה משמעותה.
מזוזות היא המלה העברית לקורות הצדדים של משקוף הדלת ("ושמתם על מזוזות ביתך ובשעריך"…). המְזוּזָה בה מדובר בדיון היא תשמיש קדושה הנקבע על הקורה הימנית לבית מגורים ובחדרי הבית. תוכנה העיקרי של המזוזה הוא קלף עליו נכתבות פרשיות "שמע ישראל" – בה נזכרים מצוות ייחוד השם ואהבת השם – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ." – ו"והיה אם שמוע" מספר "דברים", בה נזכר עקרון הגמול בעקבות שמירת המצוות. "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. … וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל-הָאָרֶץ." – מטרת המזוזה לשמש תזכורת תמידית לישראל, ביציאתם ובכניסתם לבית, שעליהם להאמין בייחודו של האל האחד ולהאמין בגמול על מצוות ועבירות. המזוזה, אם כן, מסמלת את לוז האמונה הדתית היהודית, ולא כפי שנכתב בדיווח. האומנם לכך אנו רוצים לחנך את פעוטינו? ואיך כל זה מתיישב עם מערכת המוגדרת חילונית?
יתרה מזו. כמו מנהגים רבים שקיבלו בדיעבד קדושה ומשמעות דתית, היתה המזוזה כנראה תשמיש מאגי, שנועד להרחקת שדים ומזיקים (כמו למשל מחרוזת שומים, או חמסה). זה משתמע בסיפור יציאת מצרים, כשבני ישראל מסמנים בדם את מזוזות בתיהם, כדי להבהיר למלאך השוחט כי "לא אצלנו, כאן גרים יהודים". עד היום נתפסת המזוזה כמגן מפני צרה. אשר לתפקודה המשני, כסימן זיהוי לבית יהודי, נדמה שאיבד את משמעותו כאן בישראל, לא כל שכן בקיבוץ, כשרוב כמעט מוחלט של הבתים הם יהודים. ואכן, בארץ ישראל החלוצית היו הרבה פחות מזוזות, כי הן סימנו רק את דתיותו של בעל הבית ולא את יהדותו. אופנת המזוזות פשתה בארץ רק עם תהליך הדתיזציה שקיבל חיזוק מממשלות הליכוד.
קביעתו של מוטי כי "כל מה שיהודי הוא גם שלנו", נופלת לפח הטמון בעובדה שיהדות היא דו-משמעית – גם דת וגם לאום – ואינה מבדילה בין השניים. יש ביהדות, ועל אחת כמה וכמה בדת היהודית, לא מעט דברים שאפילו יהודים דתיים היו מן הסתם שמחים להיפטר מהם, כמו למשל המלך האהןב השולח את הגנרל שלו ליהרג מול פני המלחמה כדי שהוא, המלך, יוכל לרשת את אשתו…. אשר לנו: כיפה על הראש – גם היא יהודית; וגם ציציות ואפילו שטריימל. ה"ברכה" "שלא עשני אשה", למשל; האם מציע מוטי שנחנך את זאטוטינו לכל אלה, רק כדי להוכיח כי "זה גם שלנו"?

הדור הקודם הכיר בעובדה, שיש כאן בארץ שתי יהדויות: יהדות דתית, של הרבנים, התולה את זכות קיומה בקיום מצוות האדוני-אחד, ויהדות אחרת, שלנו, שה"אלוהים" שלה הוא בני האדם, המכירה בזכותו של האדם להיום אדון לעצמו, ולהשיג את הישגיו בכול מחשבתו ומעשיו הוא ולא בהחלטות וציוויים הבאים מלמעלה. מאחורי ה"גם זה שלנו" מסתתרת כנראה שלא ביודעין הכמיהה הילדותי להתנער מהצורך לחשוב ולהחליט, שצמחה אולי כתחליף לאובדן הערכים הקיבוציים עם מהלכי ההפרטה. ומצד שני, עצם ההצעה לקבוע ליד המזוזה הדתית את לוז האמונה שלנו, הריהי מעידה כאלף עדים כי המזוזה הדתית איננה שלנו!! (ודרך אגב, אין לי התנגדות לעצם קביעת בית מזוזה, אבל שיהיה מתוצרת עצמית ובו תיטמן – לא חייבת על קלף – תמצית האמונה שלנו).
זאת באשר למזוזה. תמיהה נוספת נולדת מ"הוגשה בקשה". מי הגיש, ולמה? ככל שהצלחתי לברר הרי זו אחת ממשפחות "השכונה". תושבי השכונה הצטרפו במודע ליישוב שיש לו אורח חיים מסוים, לא דתי (על אף הסממנים הדתיים שחודרים ומתרבים תחת ה"גם זה שלנו"). האם גדולה זכותם לשנות מזכותנו לשמור על המערכת החילונית שלנו? יש בסביבה מספיק גנים עם מזוזות, יתכבדו וימצאו את המתאים להם. חברי הוועדה, ברצונם לבוא לקראת הבקשה, ודאי לא הרחיקו לחשוב על הבקשות שיבואו בעקבותיה: תפילות, ברכת המזון ומה לא…
"זה לא עניינך. אין לך ילדים בגן", נעניתי כששאלתי חברים לדעתם. וזוהי תמיהה נוספת על אורח החשיבה של החברים. הרי, למיטב הבנתי, המערכת ומוסדות החינוך בקיבוץ בם של כולנו, הגן הוא נכס של הקיבוץ ולא רק של ההורים והמחנכים, ולכל חבר יש זכות השתתפות בהחלטות לגביו. ואחרון לא חביב: כיצד ובזכות מה נעשה מוטי האורים-והתומים (הסמכות הקובעת, למי שלא מכיר את הביטוי "שלהם") של הקיבוץ בכל מה שנוגע לעניינים דתיים ו"יהודיים", לרבות ענייני אבלות והנצחה? הרי יש לו השקפה מאד מסוימת על כך, שלא בהכרח מקובלת על רוב החברים. האם החלטנו מתישהו "לעשות לנו רב"? אני מניחה שפניית הוועדה אליו נעשתה בתום לב, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן מחטף. הסוגיה הזו מן הראוי שתגיע להחלטה של כלל הקיבוץ ותיפתר, לדעתי, באחת משתי דרכים: למנות את מוטי, אם ירצה בכך, אחראי לתהליך קבלת החלטות בנידון, וההחלטות עצמן תתקבלנה בדיון של כל מי ש"ידבנו ליבו" (כשם שנעשה בשאלות בית-הכנסת וההנצחה); או שתוקם ועדה של כמה חברים בעלי דעות שונות שבה יתקבלו ההחלטות. זוהי דמוקרטיה.