בתום שבועיים בהם הבאנו לקבורה שני חברים וחברה, אי-אפשר להתעלם מתחושה של אובדן, ראשית למשפחות אך גם לקהילת הקיבוץ. הספדים וסיפורי חיים של אילנה צביון ז"ל ודוד שחר ז"ל, מופיעים כאן, בעלון זה בעוד שדברים שנישאו בהלווייתו של שמאי מדיני ז"ל, יופיעו בעלון הבא.
כמי שלא נולד כאן, חשוב לי לציין את העובדה שבהלוויות ובשבעה, אנחנו לומדים להכיר אנשים שהולכים לעולמם באופן מקיף ועמוק מכפי שרובנו הכיר בשנות חייהם. יש בכך סוג של סגירת מעגל המאפשר להכיר ולהוקיר את אותם אנשים שהיו במידת מה אניגמה לגבינו. דווקא בבית-העלמין הם מקבלים מעין "תמונת מסך" בה באים לביטוי מרכיבים באישיותם ובחייהם, להם לא היינו חשופים עד אותו רגע בו נסגר הגולל עליהם.
בשבוע החולף בחרנו בשקד אביב (מוסקוביץ) כמנהל קהילה (מזכיר קיבוץ, כמו שהוא בוחר לקרוא לתפקיד, כמו פעם). היו זמנים בהם לא היה "מירוץ" לתפקידים כאלה: הייתה ועדת מינוים שהציעה את התפקיד לחבר מנוסה, שעבר בדרך כלל "מסלול" שכלל תפקידי מפתח אחרים בקיבוץ והוא קיבל את התפקיד שתוגמל כמו כל עבודה אחרת בקיבוץ, ללא סיוע והסתמכות על עורכי-דין, רואי-חשבון ויועצים אחרים למיניהם לכל מישורי התפקיד.
האופציה של מועמד שאינו חבר הקיבוץ לא הייתה קיימת וכך נאלץ המזכיר לקבל החלטות קשות לגבי בני משפחתו, שכניו וחבריו, עם שאיפה לעשות זאת ללא משוא פנים. היות וכולנו בני-אנוש, ידענו ואנחנו עדיין יודעים שזו במידה מסוימת משימה בלתי אפשרית.
לאחר תקופה ממושכת בה ניהלו את הקיבוץ מנהלים חיצוניים, על רקע הנסיבות הנ"ל, יש כנראה תנודה של המטוטלת לכיוון המרכיבים החיוביים שבהעברת הניהול לחבר המכיר יותר את החברים כאן (כמובן שלא את כולם) את התרבות וה-DNA של הקיבוץ באופן ישיר ולא דרך מתווכים למיניהם כי הרי גם הם לא תמיד היו "נקיים" מדעות קדומות.
כמובן שהמודעות לכשלים הפוטנציאלים של הניהול העצמי, חייבת להיות ברקע כדי להימנע מאותן חולשות בעתיד. לעיתים זו נראית משימה בלתי אפשרית, אך אין לנו אלא לקוות ולסייע לשקד ולהנהלה והתמודד עם האתגרים הקשים לקראתם אנחנו צועדים.
לבסוף, לצד כל הכתבות שאני ממליץ לקרוא כאן, יש כתבה של אדוה סינדליס על אתגר היצמדותנו לפלאפונים למיניהם והשתלטות מסכי הסמארטפונים על חיינו וחיי ילדינו ונכדינו. כמי שלא מסתפקת בחקר וניתוח התופעה אלא עושה גם משהו בפועל ליישם את מסקנותיה, ראוי להתייחס לנושא ולדבריה בכובד ראש בכל הרמות.
Share this post
זו צרה צרורה הטלפונים האלנ אבל בלי הטלפון לא הייתי יכול לקרוא את הכתבה הזאת.
אני רחוק מהבית ובעזרת הטלפון קורא את העלון..