לקוראים שלום,

לכבוד הגליון האחרון בעריכתי לקחתי לעצמי הפעם את החופש לכתוב את דבר המערכת לבדי ולחתום עליו בשמי. העלון הראשון בעריכה משותפת שלי ושל אמיל יצא בינואר 2011, לאחר כשישה חודשים בהם לא היה עלון בקיבוצנו. שנינו אמרנו לעצמנו שזה לא ייתכן שאין עלון, ובפרפראזה על דברי ג'ון פ. קנדי, לא שאלנו מה גבעת חיים יכולה לעשות בשבילנו, אלא מה אנחנו יכולים לעשות בשבילה. לגליון הראשון קדמה עבודת הכנה רבה שכללה הגדרת קונספט מחודש לעלון, הרחבתו למדיום האינטרנטי תוך בניית אתר מתאים, גיבוש צוות כותבים קבועים ועוד. זה המקום להודות לאמיל שהיה שותפי המלא לכל אותה עבודה הכנה ולעריכת הגליונות הראשונים של העלון בשנה הקודמת. עם הזמן השתנתה חלוקת העבודה בהסכמתנו המשותפת, כאשר אני הופך לעורך העלון בפועל, בעוד אמיל (שהרחיב באותה עת את היקף עבודתו החינוכית בארגון "שגרירי רוטשילד") נשאר בהתנדבות במערכת, כפעיל ומעורב ברמה התכנונית וככותב מן השורה.

המטרה העיקרית שהגדרנו עבור העלון הינה היותו כלי מתקדם לדיון ציבורי פתוח ורב-דורי בקהילת גבעת חיים. שנינו הרגשנו בחסרונו של כלי כזה במרחב הציבורי, וחשבנו שתופעות שליליות רבות הקורות במרחב זה יימנעו או לפחות יפחתו בהינתן עלון מודרני, שמלבד היותו חוברת קהילתית נאה לקריאה בסלון אחת לחודש, מאפשר גם תגובות מהירות והעלאת תכנים ללא מגבלות של זמן ומקום, במדיום האינטרנטי. חידוש חשוב נוסף היה יצירת כתבות וידאו מדי כחודשיים, בעזרת שיתוף פעולה (שהתברר כמוצלח מאוד) עם זיו שחר. גישה זו הוצגה בקצרה במאמרי "דבר המערכת" הראשונים שלנו, ובהרחבה בדיון מקדים שנערך לבקשתנו בהנהלת הקהילה טרם תחילת עבודתנו. בדיון זה הוצגו האפשרויות הטכניות הקיימות, היבטים תקציביים, ונידונו יחסי ההנהלה והעלון ברמה הניהולית וברמת התכנים. כמו כן הוצגה על ידינו האפשרות להשתמש בעלון ככלי ניהולי וככלי לתקשורת מתקדמת עם הקהילה. כל הצעותינו ובקשותינו אושרו ויצאנו לדרך.

אכן, לא עבר כל כך הרבה זמן מאז, בסך הכל שנה ושבעה חודשים שהם 19 גליונות חודשיים, אך מציאות חיינו המורכבת כופה עלי לסכם תפקיד זה ולהמשיך הלאה. האם הצלחנו במשימה שלקחנו על עצמנו? האם נכשלנו? התשובה לכך, כרגיל, מורכבת ותלויה בזווית ההסתכלות ובפרספקטיבה, ואנסה לענות עליה בקצרה ברשימה זו.

"בתוכנו" – זה השם שיקרא מהיום ליומננו, שוב לא יהיה יומננו בן-בלי-שם. בהתפלג החברה בגבעת חיים לא היה הלב נתון ליציקת דפוסים קבועים. מתוך הכרח עשינו הרבה דברים בחפזון, באופן ארעי, וכשם שהגיע שעתם של כמה וכמה עניינים לקבל צורה של קבע, כן הגיעה שעת במתנו הספרותית-אינפורמציונית.

"בתוכנו" – שם יאה וממצה את מהותו של "יומן" בחברה קיבוצית המלווה ומדריך את החברה, משקפה ומבטאה;

"בתוכנו" – השם של יומנו של משק כפר סאלד שמחצית חבריו עברו אלינו. הם לא יכלו לקחת אתם את הערכים החמריים של המשק בו השקיעו את מיטב שנות נעוריהם, אבל לקוח לקחו את את מיטב הערכים הרוחניים שהתגבשו, את המורשת שבלב, והרכוש הזה ערכו גדול מכל הנכסים החמריים שהשאירו שם. בעשור לעליה על אדמת כפר סאלד  אין ציון יפה למאורע מקריאת שם "בתוכנו" לבמה הצריכה לשקף את חיינו. עוד נמשכת השרשרת, ונשזרת היא עם שרשרתה של גבעת חיים, והיו לאחת.

"בתוכנו" – כי בתוכנו יהלך, ואת תוכנו ישקף ומתוכנו יבוא, הוא ישמש ניב ליחיד ולכלל, למוקד ולועדה – אבר מן החי של הקולקטיב שלנו, על כשלונותיו, לבטיו והישגיו.

 

(י"ד בכסלו תשי"ב,  יומן מס' 43, 2.12.1952)

כאשר מסתכלים מה קורה בקיבוצים אחרים – יש לנו בהחלט במה להתגאות בתחום זה, גם מבחינת העלון המודפס ובוודאי לגבי העלון האינטרנטי, אשר לגביו אני מרשה לעצמי לומר שאנו מובילים בתנועה הקיבוצית. במהלך ימי הקיבוץ היו תקופות בהן יצא העלון בתדירות שבועית (ומטבע הדברים היה קצר יותר), היו תקופות בהן יצא מדי 2-3 שבועות או מדי חודש, והיו במהלך השנים גם מספר תקופות קצרות של הפסקה בהוצאת העלון. באופן מסורתי, היו מדווחים בו בעלי תפקידים על פעילותם ועל פעילות ענפי המשק והקהילה (בעידן בו עוד לא הופרד ה"משק" מן ה"קהילה"). דיווחים אלו פסקו עם השנים, וכיום מסתכם מספר בעלי התפקידים שרואים את העלון ככתובת לתקשורת עם הציבור בשניים: אלכס קראוס ואריק סיוון. לא נותר לי אלא לשבחם על כך. שאר בעלי התפקידים מוצאים ערוצים אחרים, רובם בעלי אופי של הודעות קצרות וחד צדדיות, אם בכלל.

בחודשים הראשונים הייתה החשיפה לעלון האינטרנטי מוגבלת, אולם בעזרת אמצעים שונים (פתיחת דף בפייסבוק, דואר אלקטרוני ואחרים) הצלחנו להגדיל את החשיפה וכיום קוראים את העלון האינטרנטי מדי חודש מאות מחברי קהילת גבעת חיים איחוד, בקיבוץ ומחוצה לו, בארץ ובחו"ל, עוד בטרם הדפסתו. מבחינה זו – אין לי ספק שמדובר בהצלחה, ואנו מקבלים פידבקים חיוביים רבים בנושא זה. רבים אף ויתרו על קבלת עלון מודפס וקוראים רק ברשת. אולם האם השגנו את מטרתנו העיקרית? האם העלון אכן משמש בפועל ככלי יעיל לדיון ציבורי בגבעת חיים? לצערי, אני נאלץ לענות על השאלה הזו בשלילה. אכן מתקיימים דיונים מסוימים על גבי העלון, אבל אלו מוגבלים למעט מאוד נושאים ולמעט מאוד משתתפים, ומעטות מאוד הן הפעמים בהן ההנהלה או בעלי התפקידים עשו שימוש בעלון ככלי כזה, או אפילו טרחו להגיב לרשימה רלוונטית כזו או אחרת.

אולי לזכותנו, אומר שלדעתי הבעיה היא לא בכלי ולא בניהול שלו. אמנם חידוש העלון אכן תרם פה ושם לדיונים מסוימים (ואולי בלעדיו המצב היה גרוע יותר), ובוודאי תרם לאספקטים אחרים של חיי הקהילה (שאינם חלק ממה שאנחנו קוראים "דיון ציבורי") – כגון היכרות עם משפחות חדשות (וגם עם ותיקות), פרסום דברים לזכרם של נפטרים מקרב הקהילה, ופעילויות קהילתיות אחרות השייכות למדורי ה"לייף סטייל" (מתכונים, שעשועונים ועוד) – אבל כל אלו היו מבחינתנו מטרות נילוות ולא עיקריות. בנוסף, אני סבור שהצלחנו יחסית בחיבור לשכבה המבוגרת בקיבוץ (למרות היותנו נקלטים חדשים בשכונת הבנים), אך נכשלנו בחיבור לשכבות הצעירות יותר – ה"צעירים", החיילים, בני הנוער והילדים.

מדוע, אם כן, רוב רובו של הדיון הציבורי על גבי העלון לא ממש הצליח להתרומם? אני סבור שהבעיה נעוצה במספר גורמים. חברים (ותושבים) רבים שיש להם דעות בנושאים שונים העומדים על הפרק – נמנעו מלהביע אותן. חלקם – בגלל הפחד לקחת אחריות, חלקם – בגלל חוסר האמונה ביכולת לשנות, חלקם – בגלל חוסר הרצון להתעמת עם אנשים אחרים בקהילה החושבים אחרת מהם, ועוד. דיון ציבורי – צריך שתהיה לו תרבות דיון, וחלק מתרבות הדיון היא גם היכולת להקשיב לאחר, לדעות אחרות, שלעיתים שונות במאה ושמונים מעלות מדעתנו. רק על רקע כזה, של הקשבה וקבלה, והבנה כללית שכל האמת והחוכמה לא נמצאות אף פעם בצד אחד של הויכוח, ניתן לקייים דיון אקטיבי ופורה, במהלכו מביעים את דעתם אנשים רבים, מקשיבים, משכנעים ולעיתים אפילו משנים את דעתם מעט ואפילו (רחמנא ליצלן) מגיעים להסכמות.

עם כל האהבה שלי לגבעת חיים, ועם כל ההכרה במהלכים המוצלחים הרבים שקורים בקיבוץ בשנים האחרונות, נדמה שמשהו מכל הדברים האלו הלך לאיבוד במהלך השנים. ניתן לראות זאת בדיונים בנושאים רבים, כגון: הצביון היהודי של היישוב, דיוני תכנון (בנייה, תחבורה, מרכז מסחרי ועוד), מיסים פנימיים, יחסי הנהלה – חברים, ואפילו עניינים פעוטים לכאורה, שלא ברור כיצד הויכוח עליהם התפתח למימדים מפלצתיים, כגון שיטת חימום המים ביישוב או המדיניות בנושא האכלת חתולי רחוב.

עד כאן הטלתי את האחריות בעיקר על החברים, אולם יש להודות שגם ההנהלה ובעלי התפקידים לא הבינו כיצד יוכלו (לדעתי) לעשות שימוש מושכל בעלון המודפס והאינטרנטי ככלי תקשורת עם הציבור. ואולי, כאמור – לא בחוסר הבנה מדובר, אלא בחוסר רצון, חוסר עניין, חוסר אמון בציבור או בעורכי העלון או השד יודע מה. מעולם לא קיבלתי הסברים. תהא הסיבה אשר תהא – האפקט במרחב הקהילתי הינו בעייתי. למציאות מתמשכת של כלבים נובחים ושיירות שממשיכות לעבור – יש מחיר כבד.

בראיון במאי 2011, בתשובה לשאלתי האם יש שקיפות בהתנהלות ההנהלה, אמר לי שמוליק: "להערכתי כן, אבל… זה לא מספיק שיש שקיפות, היא גם צריכה להיראות. אחד הדברים שאני בהחלט משתדל לעשות ואשתדל גם בעתיד הוא להביא את פעולת בעלי התפקידים לידיעת הציבור." אין לי דבר אישי נגד שמוליק, להיפך, אולם תשובה זו מעידה כנראה על כך שכשאנחנו מדברים על המושג "שקיפות", אנחנו מדברים על דברים לגמרי שונים. ייתכן ומדובר על פער הדורות או על חוסר הנסיון שלי, בכל אופן, אני לא מכיר שקיפות שלא נראית. המערכת, לעניות דעתי, מתנהלת ברובה בחוסר שקיפות, למרות החלטות ההנהלה עצמה וצוות מיוחד שהוקם בנושא ואף הושקעו בו כספים. אני מציע לא לתת לדו"חות כלכליים, לאירועי שנת ה-60 או לקליטה המוצלחת לבלבל אותנו: כל אלו קיימים וחשובים בפני עצמם, אולם ללא דיון ציבורי פתוח, המתבסס על התנהלות שקופה, הופך כל ויכוח שולי לבעל פוטנציאל נפיץ, ומסביבו מתפתחות תיאוריות קונספירציה. אם ברצוננו לקבל שליטה מסוימת על הנעשה בישובנו ולחיות במקום נעים וטוב יותר – עלינו לשאוף לשנות מצב זה.

נושא נוסף שעסקתי בו בחצי השנה האחרונה הוא פרויקט ניהול המידע בקיבוץ. עקב יציאתה (ההדרגתית, לשמחתנו) של חנוש לפנסיה, יזם איל רה-ארגון בתחום ניהול המידע בקיבוץ וביקש ממני לאפיין את הפתרון הרצוי. לאחר מכרז שכלל מועמדים רבים נבחרה היידי עפרון (נכדתה של ליובה שיפמן ז"ל) להיות מנהלת המידע – תפקיד הכולל בשלב הראשון הקמת ארכיון דיגיטלי של חומרים היסטוריים ושוטפים, ובהמשך ניהול של נושא הפרסומים וכלי תקשורת הפנים בקיבוצנו. לאחר תקופת מחקר ולימוד של הנושא, בחירת תוכנות וכלי עבודה, אנו נמצאים בימים אלו בעיצומם של השלבים הראשונים בתהליך הדיגיטיזציה של חומרי הארכיון, בשאיפה לפתוח אותם בהדרגה לעיון חופשי של הציבור (דרך אתר אינטרנט) כבר בחודשים הקרובים. מדובר בפרויקט רב שנתי, בעל אופי חדשני מאוד ופוטנציאל להגברה משמעותית של תהליכי תקשורת פנים ושקיפות בקיבוצנו, אם נשכיל ליישמו בחוכמה ובאומץ.

פרויקט זה מאפשר לי לסיים בנימה אופטימית מאוד את דברי (כמאמר ההצגה – "יש סוף טוב!"). אחרי הכל, תהא המציאות הנוכחית אשר תהא – אנו נעים בחסות הטכנולוגיה וכחלק ממגמה עולמית לכיוון של יותר שקיפות ומעורבות בנעשה במרחב הציבורי. לא ניתן לעצור מגמה זו או להילחם בה, אלא רק לרתום אותה לצרכינו באופן מושכל. המשכיות של עלון היא חלק מכך, ואני בטוח שבמהרה יימצא גם מי שלא יסתפק בביקורת ומחאה, אלא ייקח על עצמו את משימת העריכה וההפקה של כלי זה. למהירי החלטה – מובטחת חפיפה!

חובה נעימה היא לי להודות לכל האנשים שתרמו להופעת העלון בשנה וחצי האחרונות וטרם הוזכרו, וכאלו היו רבים: תמר שמיר (ביקורת ספרים), מרים ארזי (הלוואי עלי זיכרון כמו שלה), עדנה ארזי (שלכל גליון יש לה שלושה רעיונות טובים לכתבות), ענת אופיר ויסמין רז (השותפות שהיו בחלקן סמויות, ויועצות יודעות-כל לענייני גבעת חיים), חגית בוכהולץ (שעשועונים לילדים), אסנת רחמני (עריכה גרפית – מזל טוב!), היידי עפרון (אתם עוד תשמעו עליה!), חנוש מורג (עזרה בארכיון וייעוץ כללי בכל שעה), מירה'לה זיו (תמיכה וסיוע בכל עת), איל ניסן (שנתן לנו תמיד חופש פעולה, לא התערב בתכנים, אישר כל בקשה ותמיד פירגן לעבודתנו), יורם פארן (ששלח את תשבץ ההגיון כמו שעון שווייצרי), חמוטל עמית ("במרחק נגיעה"), נורית וולף (מייסדת "מילה טובה"), לאה אשכנזי הרץ (מנוע רב עוצמה לכל מטרה), אביגיל קולייר (אנציקלופדיית הקולנוע המהלכת), ורד נחמני (על הצד הנשי בעלון, ו"כיסוי" תחום האמנות המקומית), יערה בן אור (סיפורים), הדס שוורץ וערה דניאל (עזרה במערכת).

חובה פחות נעימה היא להתנצל בפני כל מי שרואה עצמו נפגע מהתנהלותי (כולל פגיעות טריות מרשימה זו!). כידוע, מי שלא עושה לא טועה, וגם אני טעיתי במהלך עבודתי. לעיתים הצלחתי לתקן את הטעות ולעיתים לא, אולם החדשות הטובות עבורכם, הנפגעים, היא שזהו: זה נגמר! אני את שלי עשיתי, וכעת אני הולך לבדוק מה אמריקה יכולה לעשות בשבילי…

 קריאה נעימה,

רענן