רציתי לכתוב על מלחמת יום הכיפורים, אבל אחרי 7 באוקטובר, הכל התחרבש. מזמן כתבתי סיפור אלגורי בשם "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", בו הגורל הוא המוטו המרכזי. היה  שמח גם אחרי שנולדתי, בשנות השבעים, כשהגיעו ילדי וילדות הפרחים לגבעה, לתפוס את בנות ובני האלים. היה פה סקס, סמים ורוקנרול. המתנדבות פשטו חזיות ורחצו עירומות בבריכה והצוף היה מתוק מדבש.

פרק שני

הנונקונפורמיזם פשה במקסי כשהוריו נטשו את ההר והגיעו לספרטה, קיבוץ בשפלת החוף, שם הספורט, חוסן הגוף והמצוינות היו חשובים מהכול.

מקסי נכשל בהכול.

למחנה קיץ בסוף י"ב נשלחו הי"בניקים עם מדריך שהיה רחוק מלהיות דמות חינוכית ורצה בתפקיד רק כדי להגיע למתנדבת שהייתה באולפן בקיבוץ סמוך. אלינו היה מגיע אחרי ליל הילולים, בשעות הבוקר המאוחרות וכך היה מספר:

קיבוץ זה כמו מחנה סטלג, אין יוצא ואין בא, מוקף חומות ומגדלי שמירה כדי לחסום כל השפעה זרה ותרבות זרה. הדבר יצא מכלל שליטה לאחר ששת הימים, כשבנות הטובים והמתנדבות הגיעו ואיתן מריחואנה ותרבות מערבית אוניברסלית מאירופה וארה"ב.     

ההיסטוריה רצופה במעשיהם של אנשים צעירים שאינם קיימים יותר במחוזותינו ובמדינה הזו, אנשים חדורי מוטיבציה ואידיאולוגיה שבראו יש מאין.

הוא היה יפה תואר, פניו עגולות וצחות, עיניו גדולות וחומות, יופיו היה רך ובולט. הוא היה יפה כנערה, היפה מכל בני הכפר.

חברי הקיבוץ אהבוהו בשל יופיו וניסו לפתותו במתנות קטנות שהיו אז כמעט בלתי מושגות. באחד הימים הגיע לחופשה ג'וני, אחד החברים שהיה מגויס לבריגדה הבריטית. ג'וני ביקש לחבק את הילד אבל נענה בשלילה מפני שידיו היו ריקות. מקסי הקטן (כך כונה) אמר לו: "אתה חמור, לך מכאן". 

רוב שעות הלילה והיום היו ילדי הקיבוץ בבית הילדים המשותף, שם ישנו, אכלו ושיחקו תחת השגחת מטפלות, גננות, ומורות חברות הקיבוץ. בשעות אחר הצהריים היו מגיעים לחדרי הוריהם עד לשעת ההשכבה בבית הילדים.

בשעות בין הערביים היה מקסי עד לוויכוחים בין הוריו שברובם היו בשפה הגרמנית. אמו, שהייתה רכה ומחבקת, ניסתה בכל כוחה לגונן ולהדוף את אביו מהצורך לחנך את הילד, להטיף לו מוסר ונימוסי שולחן. אביו שפסל את שפת ילדותו, הטיף לזוגתו ולעג לה על דבקותה בתרבות ביתה הישן בגרמניה. המבטא וחוסר הדיוק בשפתה בעברית הכעיסו אותו וגרמו לו לזלזל בחוכמתה ובכישוריה האינטלקטואלים. מקסי היה דיסלקטי, כתב ידו היה רצוף בשגיאות כתיב שהרגיזו את אביו הפרפקציוניסט.

הדיסלקטיות לא הייתה מוכרת, שגיאות כתיב נחשבו לפיגור וטמטום. מקסי הקטן היה חלש פיזית ולא ספורטאי. הוא היה איטי והתעניין מאוד בחיות, פרחים וציפורים ולכן כונה אוילם חוילם וטרוטל. הוא סבל קשות מנחת זרועם של הילדים האחרים וכונה בכינויי בנות. התנהגות הרכה והרחמנית גרמה למקסי לחשוב שהוא נולד בטעות עם פיפי של ילד.