בימים אלה מוצגת תערוכת אמנות של ברכה הישראלי בגלריה שלנו. מובאים דברים שכתבה אוצרת התערוכה.

אל הציור הגיעה ברכה הישראלי בשלב מאוחר בחייה, ומאז אינה חדלה לצייר. עוד קודם לכן עסקה באמנות, בצילום ובריקוד, ואולם לימודי הציור זה שמונה שנים, בהנחייתה של הציירת ורד נחמני, פתחו בפניה אפשרויות חדשות להבעת עולם פנימי עשיר ומורכב ובה-בעת לגעת בזיכרונות שמקצתם כואבים ופוצעים, להטמיעם בתוך היצירה – וממנה לצמוח.

שתי הסדרות שונות זו מזו בתוכנן. לכאורה, קשה לאתר מכנה משותף בין ילדי הקיבוץ המבלים במדשאות הבריכה ביום קיץ חם ובין הדיוקנאות הקבוצתיים שבהם מונצחים בני המשפחה בלבוש תימני מסורתי. ואולם במבט נוסף ניתן להבחין בזיקה האמנותית שבין שתי הסדרות, בבחינת "דבר מוביל לדבר", בייחוד בטקסטורות שנוצרו בעבודות.

בסדרת גן רימון הועתקו תצלומי הילדים, שבמקור היו בשחור-לבן, לשקפים שטופלו בצבע על ידי האמנית, ובטרם יבש הצבע הוטבעו על נייר. במעבר ממצע למצע אבדה השליטה על הצבע, והוא התפזר באקראי ויצר מרקמים שונים שמקצתם מעלים על הדעת טקסטורות של רקמות. מקריות זו סללה את הדרך לניסוחו של כתב-יד ייחודי בסדרת התֵמונים, שעליה החלה ברכה לעבוד עם סיום העבודה על סדרת גן רימון. בעבודה שקדנית וממושכת במכחול דק, בהתמקדות בפרטים זעירים, נוצרו הטקסטורות העדינות והמגוונות המאפיינות את הסדרה. אופן פעולה זה, המתכתב עם אמנות הרקמה התימנית, שהאם נעמי, ילידת צנעא,[2] התמחתה בה, משלב את ההיסטוריה המשפחתית עם המסורת החומרית והתרבותית ומציב את עשייתה של ברכה גם בהקשר של אמנות מזרחית בת ימינו. לכך יש להוסיף את מגמת ההשטחה, העדר העומק שבעבודות והדקורטיביות, המאפיינים את הציור האסלאמי.

בהגדירה מהי אמנות מזרחית, פרופ' חביבה פדיה מציינת כי זו אמנות "שמבקר האמנות חש שהשיח על האמנות הישראלית בכללותה יתעשר אם יציב אמן מסוים גם בקונטקסט של זהותו המזרחית אך מבלי שמעשה זה ישבץ, יקטין וימדר את האמן מתוך מבט לבן והגמוני וימקם אותו בנישה של 'מזרחי'".[3] בעיניי, הגדרה זו משקפת את יצירתה רבת-הפנים של ברכה, שזהותה האישית מורכבת מעולמות וממעגלים מגוונים.

הציור שפתח את סדרת התֵמונים נבע מרצון נושן ליצור דיוקן משפחתי, בדומה לציורי דיוקן משפחתיים המופיעים לרוב בספרי אמנות. בעיקר נחקק בזיכרונה ציורו הנודע של ראובן רובין "משפחתי" מ-1926, שצויר סמוך להגעת משפחתו לארץ. פרשנויות שונות מציינות את הלבוש האירופי של הדמויות כביטוי לתחושת הזרות של המשפחה, שבשלב זה עדיין לא התערתה בארץ החדשה. גם בדיוקן המשפחה של ברכה מופיעים ארבעת בני המשפחה: האם, הסב מצד האם ואחיה של האם מכונסים בתחתית הציור, לבושים בתלבושת תימנית מסורתית, הזרה למקום, ומביטים אל הצלם, אל הצופה ואל הציירת כאחד; בחלק העליון של הציור, בקו הגבול שבין מסגרת המשטח לגופו מצויר האב, כדמות מופרדת וגדולה, שמבטה מרוחק. ההחלטה לשלב בדיוקן המשפחה את האב, שנעדר מחייה של ברכה מאז היותה ילדה, הייתה עבורה סגירת מעגל שהתאפשרה הודות לתהליך העבודה על הסדרה.

חלק מן העבודות בסדרה מצוירות על גבי דלת שנעקרה מרהיט שהושלך לאחר שבעליו מאסו בו, והיא נאספה על ידי ברכה. עבודה על גבי משטח מסוג כזה נקשרת עם מעבר, ארעיות והתפרקות. מעשה האמנות גאל שברי רהיטים אלו מכיליון והעניק להם חיים וערך חדשים בתור חפץ אמנות. השימוש בדלתות מציף גם סוגיות הנוגעות למושגים של פתיחה, סגירה, הסתרה וגילוי .

לצד שתי סדרות גדולות ומרכזיות אלו משולבות בתערוכה סדרות עבודה קטנות כדוגמת הסדרה "נגן הגיטרה" המוקדשת לנכד שקד, דיפטיך של הבן נבות ז"ל וכן כמה יצירות בודדות: דיוקן האם נעמי, שהיא דמות מפתח ומעוררת השראה בסיפור חייה של ברכה; ביטוי לזיכרונות מקיבוץ שדות ים, שהיה אבן דרך מכוננת בעיצוב זהותה של ברכה, לאחר שבהיותה בת עשר עקרה אליו עם אמה ואחיה[4]; מיצבים וחולצה שרקמה האם, שמעלה על נס את נפלאותיה של אמנות הרקמה התימנית בכלל ואת כישרונה של האם בפרט. כל אלו מתגבשים למכלול שלם של יצירה המאיר על עולמה העשיר, המרתק והמורכב של ברכה בתור אישה, בת, אימא, אם שכולה, חברת קיבוץ, פמיניסטית, מזרחית, תרפיסטית, רקדנית – יוצרת שחדוות היצירה היא נשמת אפה.

[1] תימנים בעגה  תימנית.

[2] מרים להמן – ימיני, לתולדותיה ולאופיה של הרקמה התימנית, אריאל, 176 (תשס"ז) 60-67

[3] חביבה פדיה, שרטת הזהות, אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה, שוברות קירות, (עורכות: קציעה עלון, שולה קשת), אחותי, 2013 , ע"מ 61 .

[4] אחותה הגדולה , אסתר, כבר הייתה, באותן שנים, חברת קיבוץ שדות ים