נפגשתי עם תמי קימברג, מנהלת בית טרזין ואראלה תלמי – האחראית על קשרי חוץ, כדי לקרב ולהשמיע את דבר המוזיאון לחברים ולתושבים החדשים בקיבוץ, וגם לרענן קצת את המידע על מה שקורה כאן, לטובת הותיקים יותר שהכירו את המקום בשנותיו הראשונות. היוזמה היתה של נורית דייג, החברה בועד המנהל של המוזיאון, כאחת מנציגות הדור השני בקיבוץ וכבת לשורדי השואה, יחד עם דני צ'רבנקה ודודו לנג. צוות בית טרזין כולל שמונה נשים, מהן שלוש מתנדבות ואחרות בתפקידים מגוונים במשרות חלקיות.

תמי מספרת על הימים הראשונים, בהם פנה יהודה ארז לשתי עולות חדשות שהיו "מטפלות ילדים" בטרזינשטאט, והקצה להן לקראת סוף שנות ה-40 מקום במגדל המים בגבעת חיים מעבר לכביש, שיכתבו על מה שעבר עליהן בגטו טרזינשטאט. הן כתבו ספר שנקרא "טרזינשטאט", וזו היתה תחילת הדרך. פינדה שפע הבין את חשיבות איסוף החומרים ועזר באיסופם בתחילת הדרך, מה שהוביל לבסיס לארכיון העשיר הקיים היום.

בית טרזין הוא עמותה, שתחילתה ב-8.5.1955 – עשר שנים אחרי המלחמה, במפגש של שורדי גטו טרזינשטאט בגבעת חיים איחוד. הקיבוץ היווה את מקום המפגש, בין היתר כי היו במקום חברים שמשפחותיהם נספו בגטו, ומעבר לכך היו שורדים שחיו בקיבוץ, כמו משפחת צ'רבנקה, פטר לנג, עליזה שילר ומיכל אפרת (מהמאוחד). גם המיקום של הקיבוץ במרכז הארץ היה יחסית נגיש לבאים. אותו מפגש מיוחד ומרתק נע בין השמחה של המפגש ובין הזכרונות העגומים שליוו את כל המשתתפים. בעיתון "דבר" כתבה רות בונדי על המפגש, שבו גם הוחלט להקים חדר הנצחה לנספים, ולציין את הסיפור הייחודי של הגטו.

בשנת 1969 הונחה אבן הפינה למקום, והקיבוץ הקצה שטח לטובת הרעיון. המקום כלל אז רק את אולם ההנצחה, העומד גם היום במרכז המוזיאון – מבנה הדומה לגטו בצורתו, שתוכנן על ידי האדריכל אלבין גלזר. ב-1975 נחנך המקום רשמית.
מדי שנה נפגשו חברי העמותה סביב ה-8 במאי. המפגשים הראשונים, בטרם הוקם בית טרזין, היו בחדר של מרים ומילן צ'רבנקה. המפגש הראשון ב-1955 כלל גם משחק כדורגל – פעילות שהתקיימה גם בגטו. המפגשים היו מעין מפגשים משפחתיים עבור השורדים, שנותרו רובם בלא משפחה. הילדים הצעירים בילו בבריכת הקיבוץ ובמשחקים.
בעשרים השנים הראשונות, שימש המבנה כחדר הנצחה, אליו הגיעו ניצולים ומשפחותיהם. קבוצות מעטות של תלמידים הגיעו למפגשים עם שורדי הגטו לשמוע עדויות, והמקום כולו התנהל בהתנדבות של חברי העמותה. מהקיבוץ היו פעילים עליזה שילר, פינדה שפע, פטר לנג, מרים ומילן צ'רבנקה. כולם היו מעורבים בפעילות כמו גם חברים אחרים מעמק חפר ומכל קצוות הארץ.

עליזה שילר בבית טרזין

בשנות ה-90 הוקם המרכז החינוכי ופותחו תוכניות חינוכיות. המקום הורחב ושופץ, על מנת לאפשר פעילות חינוכית המתקיימת בהצלחה כבר מעל 20 שנה, מתוך מגמה להעביר את הסיפור לדור העתיד. מגיעות קבוצות של תלמידים מכל רחבי המדינה, כשהילדים נחשפים כאן לסיפור הייחודי של גטו טרזינשטאט. בשנת 2011 קבל המוזיאון הכרה ממשרד החינוך. אנחנו מקווים בשנה הקרובה להתחיל לקבל תמיכה ממשרד החינוך, לאחר שבעבר הסתמכנו כמעט באופן בלעדי על כספי ועידת התביעות, שהיו התומכים העיקריים בפעילות החינוכית.

הבסיס לארכיון המיוחד של בית טרזין הונח על ידי רות בונדי, זאב שק, וילי גרואג מקיבוץ מענית וחברים נוספים מצ'כוסלובקיה. הם הצליחו להביא מסמכים ופריטים ששרדו מהגטו, כמו עיתון הילדים "קמרד" (שנכתב על ידי ילדים בני 13 בגטו), ציורים, מכתבים ומסמכים ועוד. חלק ניכר מהחומרים שנאספו בארכיון נמסרו על ידי השורדים ובני משפחותיהם. חומרים מגיעים לארכיון גם כיום. בין הפריטים האחרונים שקיבלנו, חולצת תינוק לרך שנולד שם, שנתפרה בגטו מסדינים ומצלמה משנות ה-30.
מספר השורדים הולך ומצטמצם וחשיבות איסוף החומרים עולה. אנו מעודדים מי שיש לו בבית מסמכים או פריטים מאותה תקופה להביא אותם לארכיון בית טרזין, שם ישמרו בתנאים נאותים ויטופלו כראוי על מנת שיישרדו ויספרו את הסיפור לדורות הבאים.

ב-23 לנובמבר תפתח תערוכה, במלאות שנה לפטירתה של רות בונדי, במקור ביוזמתה של טל בשן (הבת של רות בונדי ז"ל) החברה בועד המנהל של בית טרזין. רות בונדי היתה שורדת הגטו וממייסדות המקום. היא היתה שותפה פעילה לעשיה בבית טרזין עד יום פטירתה, ונקברה בבית העלמין בגח"א.