בעקבות הכתבה של איתי גילה לגבי הדיור

אני קוראת את הכתבה שלך, איתי, ומרגישה איזה יופי שמישהי צעיר מנסח כל כך טוב את מחשבותי ורגשותי. אולי זה לא במקרה שאנחנו עוסקים במקצוע דומה, שותפים לאותו חוג יוגה, לקבלות שבת, למעורבות בערבים של מוטי. לאותו מרחב נפשי, רגשי, תרבותי, חברתי, שקוראים לו אנשים. שפעם קראו לו קיבוץ – היום קהילה.
אז כן. הגענו, מוטי ואני, לשלב בו הנושא של מקום והמשכיות ילדינו בקהילה הזו רלבנטי עבורנו. מעסיק, ומדאיג אותנו.

אני יושבת בשיחה די שגרתית עם אבא שלי במקום עבודתו, בית העלמין, "למעלה" כמו שהוא אומר. אבא שלי מאלו שבנו את המקום הזה במו ידיהם, ולא כפארה פראזה. לפני כחודש התחיל את שנת התשעים שלו. שישים ושלוש שנים הוא כאן. על פני האדמה הזו. ואני עושה מאמץ להסביר לו על המקום בתור של תמר, נכדתו, ובן זוגה דניאל. של הילדה הראשונה שלי ושל מוטי שרוצה לחיות כאן. של הילדה שהבשילה לתהליך הזה, קצת מאוחר מידי אחרי שכונת הבנים השניה, קצת מאוחר מידי אחרי שמשפחות מעטות זכו בהגרלת הילד השני. מאוחר מידי…
ואני מוצאת את עצמי עם סימפטומים של לביאה המגנה על גוריה. עושה ספקולציות של תור ומתחרה בתוכי עם הזכויות והחובות של אלו שלפני. מקווה שיש לי מספיק כסף לתהליך. מקווה בתוככי תוכי שלמתחרים שלי לא יהיה כסף, שיוותרו, או שהדירות הרעועות שבהן מדובר ייראו להן לא ראויות. שהבנים שלהם לא יחליטו פתאום להיזכר במקום הזה. ואני גם מקווה שבסוף יימצא המקום עבור כולם כי מדובר בחברים. חלקם חברים שלי, שיש להם ילדים ממש ממש טובים ואיכותיים שאני רוצה שיחיו כאן עם תמר ודניאל שלי. ואני יודעת שרגשות התסכול והכעס ילכו ויתגברו כשיהיה מדובר, כך אני מקווה, בבן שני.
אז כן. כמו שאתה אומר, איתי – משאלות, כעסים, תקוות, קנאות, שמחות, חשבונאות, חרדות…הכל מתערבב. ואולי המעבר מהקיבוץ של פעם לקהילה של היום מאפשר לתת ביטוי למחשבות ולרגשות האלו שתמיד היו, תמיד ישנם, ותמיד יהיו במקום הזה. שהוא קודם כל מקום של אנשים.
אז אני מצטרפת אליך איתי בקריאה – בואו, ולא משנה איפה אנחנו בתור, נדבר.
ואני מאחלת לכולנו תקווה ומקום.
סמדר זעירא