לא להאמין, בחירות בפתח, שוב. פרשנים פוליטיים מספרים שהקיבוצים הם מעוז השמאל, נותנים קולם למפלגה אחת, או שתיים. פנינו קצת למספרי העבר כדי לבדוק איך הצביעה הגבעה בעבר, והאם ההפרטה, והמעבר של האידאולוגיה והזיהוי המפלגתי למושב האחורי (יש אומרים העלמותה הכוללת), בא לידי ביטוי גם בקלפי.

נעזרנו באתר הכנסת. לצערנו, פירוט הצבעה על פי יישובים מתחיל רק בכנסות האחרונות. רצינו מאוד לבחון איך הייתה ההצבעה בימי דור המייסדים והאם באמת, כמו שאומרים, הקיבוץ היה סניף מפלגתי של מפא"י. לצערנו, לצורך זה נצטרך צלילה עמוקה יותר לארכיונים ולזיכרונם של זקני היישוב. מבחינת הנתונים היבשים שיש לנו, אנו מתחילים בבחירות לכנסת ה-15, בחירות 1999 (זוכרים, בחירות ישירות – ברק מול ביבי, הצבעה בשני פתקים). הבחירות האחרונות לפני עידן ההפרטה. השוווינו אותם מול סבבי הבחירות האחרונות, לכנסת ה – 18, (2009) ולכנסת ה-19 (2013). ולשם התיבלון, הוספנו גם השוואה לגבעת חיים מאוחד (לבדוק האם הפילוג על רקע פוליטי עדיין קיים), ולאליכין, כדי לבדוק מה קורה אצל השכנים, ועד כמה אנו שונים מהם.
מודעות פוליטית ואחוזי הצבעה גבוהים – יש!
ב1999, היו בגח"א 767 בעלי זכות הצבעה. מתוכם הצביעו 583. (76% אחוזי הצבעה – בדומה לאחוז הארצי – 77%). לעומת זאת, בגח"מ, הגדול יותר, היו 798 בעלי זכות הצבעה, ו-651 מצביעים (82%). אחוזי הצבעה גבוהים יותר.
ב-2009 (לבני מול ביבי) המספרים בגח"א לא השתנו בהרבה (790 בעלי זכות בחירה) וגם מספר הבוחרים עלה באותו יחס (619) – 78% אחוזי בחירה. בגח"מ, הפעלתנות הפוליטית של העבר נחלשה, גם כן 78%. זאת לעומת אחוזי הצבעה נמוכים יותר באליכין (75% הצבעה) ולעומת הממוצע הארצי שירד פלאים אחרי הבחירות הישירות של 1999 והגיע בבחירות 2003 ל-63% בלבד. הקיבוצניקים מקטרים, אבל גם מצביעים.
ב-2013, הבחירות האחרונות, נרשם בגח"א מהפך. השכונות החדשות נבנו, ומספר בעלי זכות הבחירה נסק ל-870, (עלייה של 90 מצביעים) מתוכם הצביעו 657, מה שהוריד קצת את אחוזי הבחירה ל-75%. (כשבונים, אין כח להצביע) גם בגח"מ היו 872 בעלי זכות בחירה (שני הקיבוצים השתוו מבחינת גודל האוכלוסין!) ו-676 הצביעו (77%). האחוז הארצי עדיין נשאר נמוך יחסית – 67%.
מסקנה – חברי הקיבוץ נשארו עקביים במחויבותם להצביע, ונרשמה רק ירידה קטנה בעקבות ההפרטה (מ-78% ל-75%). לעומת זאת בציבור הכללי הייתה ירידה גדולה באחוזי ההצבעה (מ77%- ל-63%). מפלגות השמאל ניצחו רק כשהיה אחוז הצבעה גבוה, מכאן שרוב אלו שנטשו את ההצבעה – היו מצביעי שמאל. מה שנאמר "מהרסייך ומחריבייך, ממך יצאו". מסקנה – יהיה שינוי פוליטי רק אם אחוז ההצבעה הכללי יעבור את סף ה-70%.
למי מצביעים – האם רק "אמת" בקלפי?
1999 – בבחירות אלו, זכתה מפלגת העבודה ל-74% מכלל הקולות בקיבוץ. אחוז מוחץ, למרות היכולת לבחור ב-2 פתקים. אכן, בחירה אחידה ומונוליטית. 19% נוספים הלכו למרץ ועוד 2 אחוזים למפלגתו של טומי לפיד – שינוי. רק קולות בודדים הלכו למפלגות הימין (3 קולות לליכוד, קול אחד לש"ס, קול אחד לישראל ביתנו, 5 קולות לישראל בעליה (שרנסקי) ו-2 לאיחוד הלאומי). גם הצבעת מחאה הייתה – פנינה רוזנבלום זכתה ב-3 קולות, הירוקים ב-2, מפלגת תקווה (מה זה?) ב-2 ועלה ירוק ב-5.
לעומתנו, גח"מ היו קצת יותר מרדניים מבחינה פוליטית. העבודה זכתה רק ב 70% מהקולות, מרץ ב-18%. עלה ירוק ממש שגשגה עם 12 קולות, ואפילו חוק הטבע זכתה לבוחר בודד. הליכוד השליש כוחו ל-9 קולות, וגם האיחוד הלאומי גדל ל-5.
2009 – ברק עמד בראש מפלגת העבודה, אחרי ישיבה ארוכה בממשלת אולמרט, ולא נראה כי הציע אלטרנטיבה ראויה. התמיכה בעבודה צנחה ל-44%! הדיבורים על הפניית העורף של הקיבוצים במפלגת האם שלהם הוכחו כנכונים, ונראה כי הברית ההסטורית נשברה. הנהנית הגדולה (או אולי הגורם) הייתה קדימה בראשות ציפי לבני שזכתה ל-200 קולות (32%). מרצ (שבבחירות הארציות הוכתה קשות וירדה רק ל 3 מנדטים) לא זכתה גם היא ללקק דבש, וזכתה רק ל-15% מהקולות (לעומת 19% ב1999). בקיצור, בחירות 2008 סימנו שבירה חזקה למרכז, של התנועה הקיבוצית כולה, ושל גח"א גם. גח"מ, קיבוץ שהנאמנות הפוליטית שלו הייתה יותר חלשה מלכתחילה, הלך באותה דרך. העבודה וקדימה זכו לאותם אחוזים כמו בגח"א, אולם מרץ הידרדרה עד ל-10% בלבד, וראוי לציין כי מול 3 הקולות שהליכוד זכה בהן בגח"א, בגח"מ הוא זכה ל-23 קולות! האם המאוחד הפך להיות קיבוץ של ליכודניקים?
באליכין, ארץ ישראל האחרת, שרק שדה וכביש מפרידים בינינו, מצב העניינים היה שונה בתכלית. הליכוד זכה ב-30%, ש"ס ב-20% (קול אחד בלבד בגח"א), קדימה ב-16% והעבודה רק ב-9%. מרץ האומללה זכתה רק לאמונם של 12 תושבי אליכין (מתוך 1564 מצביעים).
בתחום האזוטריה, ראוי לציין את מימד/התנועה הירוקה של הרב מלכיאור שזכתה בהישג נאה של 20 קולות בקיבוץ (כבר אז החלו חובקי העצים לפרוח) ואת אביגדור ליברמן, ששבעת בוחריו בקבוץ נשארו נאמנים למנהיגם. (בגח"מ זכה אביגדור ל 18 קולות. שוב, פער שמסמן את נטייתם המובהקת של מקצת תושבי גח"מ ימינה).
2013 – הבחירות האחרונות עמדו בסימן הגידול המשמעותי בגבעת חיים עם התאכלסות השכונות החדשות. את העבודה הנהיגה שלי יחימוביץ במסע התחדשות והתרעננות, רוב הרשימה הוחלפה, ולאף אחד מהמגזר הקיבוצי לא נמצא בה מקום. קדימה התרסקה עם שאול מופז, ולבני רצה לבד ב"תנועה". הכוכב הראשי היה יאיר, שחור החולצה וכסוף השיער שהרטיט נימים רבות בקרב מצביעי השמאל ואולי בעיקר המצביעות.
בגח"א, העבודה התאוששה (למרות חסרון הנציג הקיבוצי) והגיעה ל-53%, אמנם לא ה-75% מפעם, אבל בהחלט שיפור לעומת ה-44% מהפעם הקודמת. מרצ חזרה למקומה הטבעי כמספר 2 עם 19% מהקולות (כמו אז, ב-1999). בוחרי גבעת חיים לא נשארו שווי נפש ללפיד, והוא זכה לתמיכה חזקה בדמות 103 קולות וכמעט 16 אחוזי בחירה. וציפי – ציפי גילתה שהקיבוצניקים נתנו לה את ליבם רק פעם אחת, חזרה לממדים טבעיים עם 6.5 אחוזי תמיכה בלבד. עם זאת, למרות הצטרפות 90 חברים חדשים, מתוכם לפחות מחצית כאלו שלא גדלו בקיבוץ, לא היה שינוי בכוח מפלגות הימין בקיבוץ, והן עדיין נספרו בקולות בודדים (9 לליכוד [כולל ליברמן] 3 לבית היהודי). גם בשמאל הקיצוני, בחד"ש, אותם 3 קולות בודדים שניתנים לה מאז בחירות 1999 (מי הם 3 הקומוניסטים האלו בקיבוץ?). המסקנה – בני ובנות הקיבוץ בחרו להם בני זוג שחושבים כמותם, לפחות בכל הקשור לנטייה פוליטית.
גם בתחום האזוטריה והצבעות המחאה, חלה נסיגה, ובבחירות 2009 לא נראתה הצבעת מחאה משמעותית. 7 קולות לקדימה של מופז, עוד 3 לעלה ירוק, ו-7 קולות למפלגה עלומה שסימנה היה ז').
לסיכום
אז מה ניתן ללמוד משטף המספרים שהובאו? הקיבוץ אכן היה, לפני עידן ההפרטה, מונוליט פוליטי שנתן את רוב קולותיו (75%) למפלגה אחת – העבודה, ורוב מוחלט של הקולות (95%) לגוש השמאל. תהליך ההפרטה שבר את הנאמנות המפלגתית והשבטית, ולמרות שלא היתה עלייה משמעותית למפלגות הימין שהמשיכו להיות די מוקצות, חלה תזוזה משמעותית לכיוון מפלגות המרכז – מפלגות הבורגנות הישראלית, מייצגי מעמד הביניים וה"שבט הלבן". נראה כי ההפרטה הביאה להתברגנות הקיבוץ לא רק באורחות החיים אלא גם בנטייה הפוליטית. תהליכים אלו התרחשו במקביל לתהליכים לאומיים של ירידת קרנו של השמאל הישראלי ועליית גוש המרכז, ותזוזה ימנית כוללת של הציבור בישראל.
עם זאת, כפי שבתהליך ההפרטה, המטוטלת חוזרת במקצת, ומתחיל תהליך מחשבתי מחודש בהשלכות ההפרטה על אורחות החיים בקיבוץ, גם במישור הלאומי ובבחירה הפוליטית קיים תהליך של חזרה למפלגת האם (53% בבחירות האחרונות) ולגוש באופן כללי (72%), והנאמנות השבטית והפוליטית חוזרת ומוצאת לה מקום.
מעניין יהיה לראות אם גם ב-17 למרץ, תהליכים אלו יימשיכו והנאמנות הפוליטית תתחזק.
מה שברור – פעם, הבחירה הפוליטית הייתה קולקטיבית, עניינו של היישוב כולו שהתגייס באופן ציבורי למען מפלגה אחת. היום, הבחירה הפוליטית היא פרטית, בינו ובין הקלפי ואלוהיו, ומההתגייסות הקולקטיבית של פעם נשאר יורם אחד, ואוטובוס אחד שיוצא, על 30 נוסעיו, להפגנת השמאל הגדולה, ערב הבחירות.
צאו להצביע!