פעם כשחברים היו חוזרים מחו"ל היו נפגשים במועדון לראות שקופיות ותמונות, ולשמוע סיפורים מארצות נכר.

היום יש לנו אינטרנט…

ליאור יעקובי (בן זוגה של נגה מדיני), בן 40, עובד בחברת אמדוקס, חובב צילום וטיולים (לאו דווקא בסדר הזה) מספר על הטיול שלו לאיי לופוטן.

המסע שלי לאיי לופוטן התחיל, כמו כל המסעות שלי, בישיבה מול המחשב וחיפוש אחר המקום הבא אליו אני רוצה להגיע.

גוגל הנאמן לא אכזב גם הפעם. חיפוש תמים למדי של המחרוזת "המקומות היפים ביותר בעולם לצילום" הביא אותי למקום בשם איי לופוטן אשר נמצא בצפון נורבגיה.

איי לופוטן הינם ארכיפלג של 11 איים מיושבים ועוד מאות לא מיושבים. למרות קו הרוחב הצפוני (68 מעלות), הודות לזרם הגולף, הטמפרטורות מפתיעות לטובה ואף פעם לא יורדות בהרבה מתחת לאפס בחורף.

לאחר התלבטות לא קלה לגבי מועד הטיול, החלטתי לנסוע בסוף חודש מרץ-סוף החורף. הסיבה לכך הייתה שהפעם, בניגוד לכל הטיולים שעשיתי עד כה שהיו בעיקר טיולי טיפוס וטרקים, המטרה המוצהרת של הטיול הייתה צילום והחורף באיי לופוטן הוא דרמטי ומיוחד עם תנאי תאורה נפלאים לצילום, בעיקר בחורף.

ההגעה לאיים מישראל דורשת שלוש טיסות לפחות. אני טסתי לאוונס דרך אוסלו. במהלך 90 הדקות של הטיסה מאוסלו צפונה כל מה שרואים זה ערבות שלג אדירות שפשוט לא נגמרות, ורק עם ההגעה לאוונס ניתן היה להבחין בפיורדים האדירים שיוצאים להם מהים, כאילו מגינים על אזור צפוני זה.

לאחר הנחיתה וקבלת הרכב השכור ציפתה לי נסיעה של כשעתיים לנקודה הראשונה במסע שלי- סוולואור- אבל אף אחד לא הבטיח לי שיהיה פשוט להגיע לשם. סופת שלג בעוצמה בינונית התחילה ממש עם התחלת הנסיעה שלי לכיוון סוולואור ותוך פחות משעה כבר מצאתי את עצמי נאבק בנסיון לא להחליק על הכביש הקפוא. שלוש שעות של נהיגה, כפי הנראה הקשה בחיי, הביאו אותי לקראת הלילה לסוולואור.

במהלך הנסיעה, שרובה התבצע כבר בחושך, הצלחתי להתרשם מקירות הענק שהקיפו אותי ומהצבע הלבן של השלג שגם בחושך ניתן היה לראותו היטב.

בכלל, בכל מה שקשור למזג האוויר, האמרה הידועה שאם מזג האוויר לא מוצא חן בעיניך פשוט חכה כמה דקות, כנראה נכתבה על המקום הזה. מזג האוויר משתנה באופן מהיר ביותר דבר שעזר לצילום שלי ובאותה מידה הפריע.

שני הלילות הראשונים שלי היו במעין אכסניה שהזמנתי מראש מהארץ. למעשה הכל הוזמן מראש מהארץ כי לא פשוט למצוא מקומות פנויים, אפילו בחורף. אהבתי את הרעיון של לינה באכסניה, בה אוכל למצוא עוד מטיילים ולהחליף עימם מידע, אבל מהר מאד התברר לי שאת הטיול בלופוטן אני אעשה לגמרי לבד. בתקופה זו של השנה יש מעט מאד מטיילים באזור ומצאתי את עצמי לבד באכסניה.

למרות שאני רחוק מלהיות איש של בוקר –אם רוצים לצלם ורוצים אור טוב-צריך לקום מוקדם. מה שמדהים באזור זה של העולם, ובתקופה זו, שזמן הזריחה משתנה מיום ליום באופן דרמטי, וכל יום הייתי צריך לכוון את השעון שלי לשעה יותר ויותר מוקדמת על מנת לצאת החוצה עם עלות השחר. בקיץ, החל מסוף חודש מאי עד אמצע יולי יש את שמש החצות באיים, בראות טובה, ניתן יהיה לראות את השמש באזורי הקטבים ברציפות כ-24 שעות ביממה.

אין לי שום יכולת לתאר את המראות שניגלו לי במהלך השבוע הזה. צילמתי המון ועדיין, כאחד שראה מקומות רבים ונופים רבים בחייו, הרושם שהמקום הזה עשה עלי הוא פשוט עצום.

הטבע ועוצמתו מקבלים משמעות אחרת לגמרי באיי לופוטן. לא פעם מצאתי את עצמי יורד מהרכב עם המצלמה בהתלהבות אדירה רק כדי לגלות שהמצלמה פשוט לא יכולה להעביר את העוצמות האדירות הללו (לא שזה מנע ממני לצלם בלי סוף במשך שבוע…).

רוב הזמן מצאתי את עצמי ברכב שלי, נוסע על הכביש המרכזי והעיקרי שלמעשה חוצה את כל האיים – כביש E10.

החיבור בין האיים נעשה באמצעות גשרים מרהיבים ועשרות מנהרות. אני לא חושב שהצלחתי לנסוע למעלה מ-10 דקות מבלי לעצור. הנוף פשוט לא מרפה ממך וזאת הייתה מחשבה שרצה לי בראש במשך כל זמן הטיול – העובדה שפשוט אין "מנוחה" מהנוף – בשום שלב. ההרים לא מאד גבוהים, לכאורה, אבל מדובר בצוקים שקרחונים שגלשו כאן בעידן הגיאולוגי האחרון, החליקו אותם והעניקו להם את המראה החלק והמשוייף הזה, ושהם מזדקרים להם לגובה של 1000 פלוס מטרים ישר מהים-המראה פשוט נפלא.

אפשרויות הטיול הרגלי באיים הן אדירות. עשרות מסלולי טיול וטיפוס בכל רמת קושי אפשרי. אבל לצערי -מזג האוויר והעובדה שבכל זאת אני רק בסוף החורף לא איפשרה לי לעשות טיולים רגליים ארוכים באיים.

העובדה הזאת הייתה ידועה לי היטב אבל כאשר באחד הימים השמש יצאה החוצה והטמפרטורות טיפסו למרומי ה-5 מעלות-החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולעשות מסלול המטפס גבוה על רכס ויורד בחדות אל חוף ים בשם קוולויקה. זהו חוף מבודד שניתן להגיע אליו רק בהליכה או במעבורת-בקיץ. ההליכה עצמה הייתה על שלג וקצת קרח אבל לא קשה מאד. עננים התחילו להופיע והתחלתי לפקפק האם זו הייתה החלטה נבונה לצאת לטרק-ואז נגלה לי הים. עמדתי במשך עשר דקות תמימות מנסה לקלוט את העוצמה. חוף ים אשר משני צידיו צוקי ענק של מעל 1000 מטרים-ובתוך כל זה, אני לחלוטין לבד. נשארתי על החוף כמה שעות – מצלם ומתקשה להאמין שאני באמת נמצא בתוך היופי הפראי הזה.

מקור העושר העיקרי של האיים הוא זרם מים המגיע מים ברנץ, בחודשים ינואר-מרץ ומביא עמו אל האזור, עשרות אלפי דגי קוד בקלה. דגים אילו גדלים בים ברנץ ובהגיעם לבגרות מינית, בגיל 10-7 הם נודדים לכאן ומושכים לאיי לופוטן, דייגים רבים מרחבי נורבגיה כולה, היוצאים ללכדם. את הדגים פגשתי-והרחתי בכל כפר בו עברתי-אי אפשר לפספס-הדגים, שמשקלו הממוצע של כל אחד מהם הוא בין שניים לארבעה ק"ג, נתפסים באמצעות קרסים או רשתות דיג, ולאחר שהם מועברים אל החוף הם עוברים ניקוי ועיבוד במפעלים קטנים. אחר כך הם נרכשים על ידי סוחרי דגים אשר להם סככות ענק, ובתוכן הם תולים את הדגים לייבוש למשך כארבעה חודשים, וכל זאת ללא תוספת של המלחה או עישון. בתנאי האקלים הקר והיבש הדג אינו נרקב אלא מתייבש ומצטמק לכדי 23 אחוז ממשקלו הראשוני.

השיטוט באזורי המזח והנמלים הקטנים הינה חוויה בפני עצמה.

הדייגים עצמם מגיעים ללופוטן כבר מאות שנים. במאה ה-12 הורה המלך אויסטיין להכין מגורים לדייגים הרבים המגיעים לאיים בעונת הדיג, כדי שלא יאלצו לישון בסירותיהם. כך נבנו הרורבואר, בקתות העץ האדומות, הפזורות עדיין סביב הכפרים. פעם התגוררו בהן דייגים, היום הן משמשות בעיקר תיירים והדייגים עצמם לרוב ישנים בסירות שלהם.

בקתות העץ הללו הינן תוספת נפלאה לנוף הנפלא בלאו הכי.

ומה עם הזוהר הצפוני? הסיבה העיקרית לנסיעה שלי הייתה הנופים. הזוהר הצפוני היה רק בונוס עבורי ופחות עניין אותי אך ביום השלישי לטיול שלי פגשתי מטייל צרפתי שסיפר לי בהתלהבות עצומה שרק אתמול בלילה הזוהר הצפוני היה בשיאו. כמובן שמאותו לילה התחלתי לחפש בעצמי את הזוהר הצפוני. מצאתי את עצמי נוסע ב 11 בלילה על מנת לראות משהו מהירוק המסתורי הזה אך לצערי ללא הצלחה…ואולי זה לטובה-כי עכשיו יש סיבה לחזור…