שלמה: ספר לנו קצת זכרונות ראשונים שלך כנער, על החינוך לעבודה, ועל הדרך המקצועית שבחרת לעשות.

מורדי: בזיכרוני הפילוג בקיבוץ היה אחד האירועים המשמחים. מה שנהוג בדרך כלל להגדיר כטראומה לא היה כזה עבורי, כנער בן 14. זה היה אקט של ראשוניות, עם הקמת הבתים הראשונים וענפי המשק. למרות הקשיים, של אי-חיבור לחשמל, של חוסר במבנים, כיתות קטנות ובעיקר חוסר גדול, הייתה רוח נהדרת באווירה, נראה היה פתאום שהכל פתוח והאופק נראה מבטיח.

כבר כנערים העבודה הייתה במרכז חיינו. בסוף י"ב הייתי אחראי על שטח אספסת בקובני, בו הייתי אחראי להכל. עבודה שהייתי צריך להשקיע בה מאמץ פיזי גדול וגם תכנון, כולל השקיה וקציר. עבדתי גם במכוורת עם משה דייג, ממנו למדתי רבות, גם בזמן החופשות מהצבא.

לאחר הצבא עבדתי בפרדס עם קבוצה גדולה של חברות וחברים, דבר הזכור לי לטובה.

בצעירותי התלבטתי גם כנער, וגם לקראת השחרור מהצבא אם לחזור לקיבוץ. ב-1959 השתחררתי וחשבתי למצוא לי עבודה בחוץ, וכבר הייתה לי עבודה. במחשבה שנייה, החלטתי בכל-זאת לחזור לקיבוץ, כי ראיתי שבעצם בקיבוץ יש את הדברים העיקריים שאני מחפש בחיים. בין הדברים שחיפשתי היה היחס לנושא ההשכלה. קיבלתי חדר בצריף, כיור בחוץ,  שירותים ומקלחות ציבוריים, פתיליה ורדיו אותו קניתי באופן פרטי מחסכונותיי בצבא. העבודה הייתה דבר מובן מאליו, אפילו כייף, למרות הקושי הפיזי. באותה תקופה האמנתי שהקיבוץ הוא אכן חברה צודקת ולא מנוכרת, היות וגדלתי לתוך אותה חברה. כיום נראים הדברים שונים משמעותית…

הייתה פתיחות רוחנית ורעיונית, בניגוד למה שהיה בגבעת חיים לפני הפילוג. נושא ההשכלה היה פתוח יותר. אמנם לא עשו בגרות בסיום בי"ס, אבל אם מאד רצית עשית זאת באופן עצמאי, כמובן בתנאים לא פשוטים. הדגש בבחירת הלימודים הגבוהים היה על הפונקציונליות שלהם לצורכי הקיבוץ. הלכתי ללמוד פילוסופיה כעשר שנים לאחר שובי מהצבא. זכור לי שבדיון על יציאתי ללימודי פילוסופיה הוחלט שאני מתחייב לחזור לפרדס. מה שהתכוונתי לעשות, וזה באמת מה שקרה. תמיד היו אלו ששאלו "אם כולם ילמדו, מי יישאר לעבוד כאן?"

זכור לי סיפור (שאיני ערב לאמיתותו) שימחיש עד כמה הייתה עבודת הכפיים נחשבת ועל איך התנהלו הדברים באותם ימים. עמדו לקבל החלטה בנוגע לרכש של ציוד חקלאי. ההחלטה התקבלה על ידי ניסוי בין יעילות המכונה לעבודת החברים שעשו את אותה עבודה. במקרה זה, החברים (האחים בן-אור – עודד וחנוך) היו מהירים יותר מהמכונה והיא לא נקנתה…

לאחר שסיימתי את עבודתי בפרדס עברתי לעבוד במוסך. במשך שנתיים מילאתי את תפקיד המזכיר, ולאחר מכן חזרתי למוסך.

ל"גת" נכנסתי כשהציעו לי להשתלב במעבדה. גת הייתה מקום שנראה לחלק מאיתנו כמוקצה, כי אצלנו נחשבו בעיקר ענפי החקלאות. השתלבתי במעבדה ליד אורי ורטהיימר. ההכשרה נרכשה במסגרת העבודה. במשך הזמן למדתי להעריך את "גת" כמקום מעניין ואף מפתיע מבחינה חברתית וניהולית.

יישמתי בעבודתי ב"גת" עקרון לפיו אין בעיה שאין לה פתרון – לטוב ולרע. עקרון נוסף – לא לגלגל אחריות למישהו אחר; לחשוב, לתכנן ולהכיל את כל המעגל ולא להתייחס לחלקי בלבד.  הייתי טכנולוג של הפיתוח, ועבדתי בצמידות לתפ"י ולמעבדת הייצור. עבדתי עם מערכת הייצור של "גת" בהולנד, כשהעבודה ברובה מתבצעת ב"שלט רחוק", והאפשרות לראות, להריח ולטעום, מוגבלת מאד. ההקפדה הייתה על דיוק, אך יחד עם זאת האילתור היה מאד מפותח, כדי שלא יישארו עודפים, ושיהיה ניצול אופטימלי של מרכיבי המוצרים. "גת" הייתה מרכז חיי החברתיים ב-30 השנים האחרונות. החברה שנותרה לי כעת היא המשפחה, והחברים הכי טובים שלי הם הספר והמוזיקה… בראיה לאחור, אני חייב לציין שנהניתי מהעובדה שבקיבוץ אפשר היה להחליף עבודות ללא נזק לחבר או לענף.

היום

מורדי: לפני שנתיים יצאתי לפנסיה. ניתן לומר שזה מצב אידיאלי. הניתוק מגת היה ממש קיצוני.

בדיעבד, אירוע היציאה לפנסיה, דומה בהשוואה מוזרה קצת למות אם, גם כשמתכוננים לו במשך תקופה ארוכה, כשהוא קורה לבסוף, למרות שהתכוננת, הוא מכה בך בעוצמה. אני מודה שהיציאה הייתה מאורע משפיע. וכששינוי באורח חיי קורה במקביל לשינוי צורת החיים בקיבוץ, האפקט הוא מאד משמעותי. קיבוץ זה כמעט כמו דת. קשה לבודד איזה תהליך הוא אישי ואיזה חברתי. האפשרויות הסבירות שנותרו לי בגיל זה הן: להיות 'זקן נרגן' או להיות 'קשיש שוטה'. המבנה החברתי הנוכחי לא מותיר בידינו את האפשרות השלישית, של להיות 'זקן חכם משפיע'. המבנה הנוכחי של הקיבוץ, אומר למבוגרים "שבו בצד, עשיתם את שלכם". אני לא רוצה להיות 'זקן נרגן' ולכן אימצתי לעצמי מעין סיסמא של "חיה בטוב", נצל את הדברים הטובים אך אל תתפתה ליפול לכיוון של 'זקן שוטה', האוכל את כל הבא ליד.

לדעתי, העיקר שתהיה חשוב לעצמך, כי לאחרים לא תהיה כל-כך חשוב. הרעיון הוא, בהתאם למשפט של קיפלינג, לדעת להשפיע איפה שניתן, לא לנסות להשפיע במקום שאין זה אפשרי, והכי חשוב הוא להבדיל ביניהם – מה שנראה לי שאני עושה כעת בהצלחה.

אבי: לנכדים, אני חושב, אתה יכול להיות חשוב גם בגילנו.

מורדי: היום, קרוב לגיל 79, יש לנו שמונה נכדים. אפשר לומר שאצלנו הכל הגיע מאוחר – הנישואים, הילדים וגם הנכדים. הנכדה הבוגרת שלי היא בכתה ב'. כשהייתי אבא לילדים צעירים הייתי מעורב מאד בגידולם ואהבתי את זה. תמהתי אם אהיה סבא באותה עוצמה בה תפקדתי כאבא, ואני חייב לומר שהסבאות אמנם מאד משמעותית בחיי, אך בעוצמה שונה מהאבהות. יש לזה מקום וזה כייף. התפקיד של החינוך הוא על ההורים – הילדים שלנו. תפקידנו עדין ועלינו לפעול באיזון שבין לקחת חלק, אך לא להיות "כינור ראשון". מאידך, אם הבנים לא פועלים בהתאם למה שנראה לנו, עלינו להימנע מלהתערב, אך לא לבטל את דעתנו.

הבנים/בנות והנכדים, הוא מה שנשאר כטביעת אצבע שלי על העולם. אני נוכח שטביעת האצבע שלי מעבר לכך לא תהיה גדולה.

להבדיל מאדם צעיר, לו יש אופק מבחינות רבות, אצלי האופק כבר לא כל-כך קיים. אתה הולך לקראת "האין", והמוות מעסיק אותי. למשל, נולדה לנו נכדה לפני חמישה שבועות, ואני יודע שלא אהיה בחתונתה. לא להיות יותר, זה הדבר הטבעי ביותר. אין אלוהים, גם לא עולם הבא, לא גן-עדן וגיהנום. אנו נדונים לשכחה בהדרגה וטוב שכך.

אבי: איך אתה רואה את השינוי בקיבוץ?

מורדי: שני המאורעות, היציאה לפנסיה ושינוי הקיבוץ השפיעו על איך אני רואה את הדברים כאן היום. כשהתחלנו לקראת סוף המילניום לדון בשינוי אורח החיים, ראיתי בחיוב את השינויים. לדעתי, צורת החיים השיתופיים פשטה את הרגל בייחוד מבחינה כלכלית, אך גם מבחינה רוחנית. הקיבוץ השיתופי לא היה לו אופק כלכלי ופיזי. הוא התרוקן מרוב בניו. הוא היה בזבזני. מצד שני, השינוי היה קשה ומסובך והצטרכנו לבצעו בזהירות, לאחר תכנית כוללת, ולצעוד קדימה ולעיתים אף אחורה.

אני מסתכל כעת על האובססיה בנוגע לנדל"ן בקיבוץ. נראה לי תמוה שחברה שביסודה היא די ערכית ושבעבר לא היה לה דבר עם הנושא של בעלות על הבתים, איפשרה לגורם חיצוני כמו רמ"י להיכנס לכאן ולהשתלט על סדר היום הקיבוצי אצלנו. אם הקיבוץ היה רוצה בכך, נראה לי שניתן היה להימנע מכך. אני רואה זאת בהשוואה לקיבוץ השיתופי בו עמדנו יחד לטוב ולרע, שבו בעיקרון וגם באופן מעשי נראה היה כי "לא יקרה לי דבר שלא קורה לאחרים". בקיבוץ המופרט איש איש עומד לעצמו, ואז האחיזה בבית כנכס נדל"ני היא כל מה שנותר לאדם להיאחז בו מבחינה חומרית. זאת, כתוצאה מחוסר בטחון כלכלי. זכור לי שבאחד מדיוני ההפרטה, קם חבר ואמר שכעת "נגמרו השטויות של השוויון", וכעת ישלוט האינטרס של מי שיש לו כוח. המשפט הזה עבר ללא כל תהודה, ואני חושש שזה מה שיקרה בעתיד, אם איננו קורה כבר היום…

שוויון עדיין נראה לי כעקרון שצריך לשמור עליו ברמה מסוימת. הקיבוץ המופרט אינו ברור לי במתכונתו הנוכחית. בזמנו, עם ההפרטה, נראה היה לי שצריך ללכת עד הסוף. כבר כיום חלק מהבנים לא יכולים לבנות פה בית אם אין להם כסף. בכך הפכנו לחברה של בעלי אמצעים, כשחלק מבנינו מודר מחברות כאן.

אבי מציין שהוא דווקא מתרשם מאיכפתיות של הבנים לנושא האחריות ההדדית.

מורדי: כפנסיונר אני מרבה לקרוא ספרים ולהאזין למוזיקה. הסבלנות שלי גדלה דווקא, בניגוד למקובל לחשוב. כעת אני עוסק בנגרות בזעיר-אנפין ומאד נהנה מזה. רכשתי מיומנות זו בשנים האחרונות ואני משוכנע שלעולם לא מאוחר מדי לעסוק בעבודת ידיים. עבודה עם עץ היא דבר מהנה, ואני עוסק בכך במרפסת אצלנו. אני מתקן חפצים ובונה מדפים וצעצועים, ועוזר בכך למשפחה. לדעתי כדאי לקדם את הרעיון של הקמת מרכז לעבודות יד שהפנסיונרים, אך לא רק הם, יוכלו להפיק ממנו הנאה ותועלת.

מלבד זאת, אני "נאמן מים" של ציפורי החצר בסביבתנו. אני דואג למלא את חסרונן, כאשר אין דליפות מים ואין להן מים בקיץ. הציפורים החלו ללגום את המים של הכלב, ולאט-לאט הגיעו דרורים, בולבולים ואחרים. עקבתי אחר חיי החברה שלהם והיעילות התפקודית שלהן. הבולבולים גם שרים למופת. העורבים מגיעים אף הם ומגדלים גוזלים בחצרנו מדי שנה.

אני משתתף בחוג של מוקי צור, וגם בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, ובעבר גם קורס למוזיקה עם הסבר מונחה למוזיקה חיה, אותו אני מתכוון לחדש בעתיד הקרוב.

מילה אחרונה לגבי הגיל. ככל שאדם מתקדם בגיל, אופקיו מצטמצמים. אדם מאד מבוגר, האינטרס שנותר לו הוא בריאותו. כאדם מבוגר, המצב הכלכלי, מדיני וחברתי נראים רע יותר, אך אני משתדל להיות מודע לכך שהגיל משחק כאן תפקיד. קבענו, כמשפחה, לעצמנו כלל שבאירועים חברתיים מדווי הגוף שלנו ושל אחרים יסוכמו בחמש דקות, ונעבור לדברים מעניינים יותר. במקביל, אני רואה בפתיחות להנאות הקטנות של החיים, הילדים, הנכדים, העיסוקים והסביבה, עקרון חשוב שצריך לשמור עליו. כעת זו עת הקציר שלנו כאנשים מבוגרים, צריך כמטאפורה לקחת חרמש גדול ולקצור את מה שזרענו. חייבים להיות מודעים לכך ששפר מזלנו ואנו חיים בעולם של רווחה יחסית בהשוואה לרוב האוכלוסיה בארץ ובודאי בעולם הרחב. בקיצור, אני מה שנקרא היום – פריווילגי גאה.